איך למדתי לדון לכף זכות אנשים שפגעו בי.

האם אפשר לשנות את העבר?
אם חוויתי התעללות פיסית, רגשית או מינית- האם יש דרך לשנות את מה שקרה?

בעבר כשהייתי שומעת הרצאה של רבנים או רבניות שמתחילה
ב"כמה חשוב לא לדבר לשון הרע" או כמה חשוב להיזהר בכבוד הזולת/כמה חשוב לדון אחרים לכף זכות
הייתי ישר נאטמת. נסגרת. לא מסוגלת לשמוע.
בראש שלי הייתי שומעת שעוד הפעם באים להטיף לי מוסר,
שאני לא בסדר, שאני עוד פעם לא מספיק ועדיין לא בדרגה שאני צריכה להיות בה.
לאחרונה קרה משהו ששינה את ההתייחסות שלי:
בתור ילדה הייתי מאוד דחויה חברתית.
חרמות, השפלות פומביות ובדידות חברתית היו עניין יום יומי עבורי.
כשהייתי מספרת לפסיכולוגית שלי על דברים שחוויתי מצד הילדות בכיתה
היא מאוד הכילה אותי ונתנה תוקף להרגשה שלי: "זו התעללות!" היא פסקה.
היו מקרים כואבים במיוחד, שהייתי יכולה להיזכר בהם גם עשור אחרי שהם קרו
ודמעות היו מציפות אותי מכאב.
כך היה למשל בפרוייקט של עבודת הגמר בכיתה יא.
המורה נכנסה לכיתה והודיעה על פרוייקט חשוב שצריך לעשות עד סוף השנה.
את הפרוייקט עלינו לעשות בזוגות או בשלישיות בלבד.
ישר כששמעתי את זה הרגשתי התכווצות בבטן ופחד
ששוב לא יהיה לי עם מי לעשות את העבודה. ואכן כך היה.
תוך דקות ספורות הכיתה התחלקה לקבוצות של זוגות או שלשות של בנות ואני נשארתי בחוץ.
"תמיד אני לא רצויה" "תמיד אני לבד" "כולם רואים שאני לבד וחושבים
" גליה המעפנה הזו, שאף אחד לא רוצה לעשות איתה עבודה" זה המחשבות שרצו לי בראש.
בלעתי את הרוק וניגשתי לכמה בנות שעשו את הפרוייקט בזוג וביקשתי להצטרף אליהן.
"אני מצטערת, אבל אני מאוד עמוסה וממש בלחץ של זמן ואני לא יכולה ואני…"
כבר לא שמעתי מה היא עברה. הרגשתי שחטפתי עוד בוקס בבטן.
ניגשתי לעוד אחת- "אני ממש מצטערת אבל זה פחות מתאים"
ענתה לי דנית, התאומה הסיאמית של גלית שתמיד מסתובבות ביחד ועושות הכל ביחד בערך מאז שהן בגן.
"טוב, אין ברירה, חשבתי לעצמי."
ניגשתי למורה לפני תחילת השיעור הבא
ואמרתי לה שאין לי עם מי לעשות את העבודה ושאני רוצה לעשות את העבודה לבד.
המורה כעסה עליי.
עד כדי כך כעסה עליי ששלחה אותי לכיתה אחרת,
המורה בכיתה האחרת לא הבינה מאיפה נחתתי עליה ולמה אני נכנסת לכיתה שלה והעיפה אותי גם מהכיתה שלה.
הרגשתי שוב דחויה.
דחויה מצד החברות בכיתה, דחויה מצד המורה,
דחויה מצד המורה שלא הבינה למה נחתתי אצלה בכיתה פתאום.
בסוף עשיתי את העבודה לבד. לרוע המזל העבודה שלי יצאה ממש טובה.
כולן הציגו את העבודות שלהן בסוף שנה. גם אני הצגתי את שלי. לבד.
התבוננתי בעצמי דרך העיניים של הבנות בכיתה וניסיתי לחשוב מה הן חושבות עליי:
"גליה הזאת, כזו דחויה, ומעפנה ודוחה שאפילו שהיא יודעת ממש טוב את החומר-
אף אחת לא רצתה לעשות איתה את הפרוייקט"
הרגשתי מושפלת. מבוזה בפרהסיה לעיני כולן.
זה סיפור שגם כשהייתי נזכרת בו עשור אחרי שקרה, הייתי מתחילה לבכות מרוב כאב שהיה עולה בי.
לפני מספר שנים נמאס לי לסבול.
שיתפתי חברה בסיפור הזה, שלא "קנתה" את הסיפור שלי.
היא לא אמרה לי כמה אני מסכנה, וכמה הילדות או המורה היו לא בסדר.
כל מה שהיא הציעה לי היה לדון לכף זכות.
"אבל איך אני יכולה לדון לכף זכות אנשים שהכאיבו לי כל כך?" התפלאתי.
"תעלי את הסיפור על הכתב, תכנסי לנעליים של כל מי שאת כועסת עליה
ותנסי לחשוב בכנות איך היית פועלת במקומה" היא הציעה.
כתבתי את המקרה ותיארתי אותו מנקודת מבטם של האנשים עליהם כעסתי:
בתור המורה דיצה:
"יום שלם אחרי שאני עומדת על הרגליים בשעה האחרונה לפני שנכנסתי ליא' 1,
ניגשת אליי גליה, התלמידה החצופה הזו שתמיד ישנה בשיעורים
ומצפצפת על כולם ומודיעה לי שהיא החליטה לעשות את העבודה לבד
אחרי שאמרתי במפורש שזה פרוייקט שעושים בזוג או בשלישיה.
למה היא תמיד עושה בניגוד להנחיות?
כל כך כעסתי ששלחתי אותה לכיתה אחרת שתחשוב קצת על המעשים שלה."
האם אני יוצאת מגדרי להבין תלמידה סוררת, לא נעימה וחוצפנית?
מה גרם לה להתנהג כך? מה הרגישויות שלה ומה עובר עליה? לא.
אני די תשושה מהעומס שיש לי בחיים ובעבודה המתישה שאני עובדת בה.
בתור התלמידה דלית: "בנוסף לעומס של המבחנים, יש לי עכשיו לימודי נהיגה,
אני מתנדבת ביד לילד, התחלתי עכשיו גם טיפול פסיכולוגי, וגם עושה בייבי סיטר.
המורה דיצה הפילה עלינו איזה פרוייקט ענק בנוסף לכל הצרות.
בשבילי למצוא זמן כדי להפגש עם גלית זה סיפור מההפטרה,
גליה נגשה אליי בסוף השיעור ורצתה לעשות איתנו את הפרוייקט.
סך הכל בחורה נחמדה אבל בלוז העמוס שלי ושל גלית
אנחנו בקושי מצליחות למצוא זמן שמתאים לשתינו, להכניס מישהי שלישית זה ממש יכביד עלי."
אני די עסוקה בעצמי ולא כל כך במה עובר על גליה, מה היא מרגישה, מה עובר עליה, מה כואב לה.
בתור התלמידה ליבי: "בסוף השיעור נגשה אלי גליה ורצתה להצטרף אלינו.
קצת מוזרה הגליה הזאת, כל היום ישנה בשיעורים או תקועה בתוך הטלפון שלה.
אולי היא אחת סתומה שלא מבינה כלום ואני אתקע איתה ואצטרך לעשות את הכל לבד?
אחרת למה היא ניגשת אליי דווקא עכשיו?
אחרי שסיימתי לכתוב ראיתי שאני בעצמי לא הייתי יוצאת מגדרי
כדי להבין ולעזור למישהי שאין לי כל כך קשר איתה.
חזרתי לנעליים שלי ולא הבנתי פתאום
למה חשבתי שאנשים אחרים צריכים לעשות את מה שאני לא מצפה אפילו מעצמי.
פתאום הסיפור הזה כבר לא היה כל כך כואב.
יכולתי להיזכר בו בדיוק כמו שאני זוכרת בבירור את עצמי בגיל 5 נופלת בפארק,
נפצעת ברגל ויורד לי מלא דם ואמא שלי שוטפת אותי.
אני זוכרת שזה היה כואב אז, אבל שום כאב רגשי לא מתלווה לזה היום.
גם סיפור פרוייקט הגמר בכיתה יא' קיבל את הפרופרציות הנכונות,
של סיפור מהעבר שאין לו שום כאב בהווה.
פתאום קלטתי שכל הפעמים שלא רציתי לשמוע שיעורים
שדיברו כמה חשוב לדון לכף זכות- הענשתי את עצמי.
הרי לדון לכף זכות, זה לא טובה לאנשים אחרים, זו טובה לעצמי.
להיות משוחררת מהכעס על כך שהדברים היו צריכים להיות אחרת.
משוחררת מכאב על פגיעה שאנשים פגעו כביכול בי.
משוחררת מטינות, ורחמים עצמיים.

רוצה לבנות עצמאות פנימית, רגשית, מחשבתית ורוחנית ? 
להפסיק להיות כמו עלה נידף שרועד מכל רוח בחוץ, 
לחוות שמחה, שלווה, שקט פנימי עמוק, ומערכות יחסים קרובות ואוהבות יותר עם הסובבים אותך ?
כל מה שצריך הוא רק נכונות לקחת אחריות, ולהתבונן בכנות במניעים, בציפיות ובמחשבות שלכן. 
מרגישה שאת מוכנה? תצטרפי אלינו כאן 
רק ב 93 ש"ח לחודש ללא שום התחייבות , כל הפרטים כאן 
(*מי שרוצה להסיר את עצמה שולחת מייל בהשב על אחד השיעורים להודיע על הפסקת המנוי)

אם הקישור חסום לך את יכולה לשלוח אלינו ב"השב" את המספר שלך ונחזור אליך
או התקשרי לעוזרת שלי אילה 052-2222113

ואני רוצה לסיים בתפילה :
"אדרבא תן בליבי, לראות את הסובבים אותי באור מציאותי
לצפות מאחרים רק את מה שאני מצפה מעצמי
להסכים למתרחש
להסכים למה שיש
להיות ענווה ורואה
את זווית הראייה של אחרים
על האירועים המתרחשים"

באהבה גליה
 
 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן