האם צריך לסלוח על פגיעה שחוויתי?

מההכרות שלי עם נשים שחוו פגיעות מיניות,

החל מפגיעות "קלות" ועד פגיעות חמורות מאוד, 

יש הרבה מטענים שהן סוחבות על הגב שלהן: פגיעה בערך העצמי ודפוסים שנרכשו כתוצאה מכך: 

ריצוי, קורבנות, תלות,  חוסר גבולות ברורים, חוסר יכולת לתקשר את  הצרכים והרצונות שלהן באופן ברור,  

 קנאה, תחושת עליונות והתנשאות (שהיא בעצם תוצאה ישירה של ערך עצמי נמוך), צורך בדרמות ובריגושים, פרפקציוניזם, ניתוק מהגוף, כהות רגשית,

תפיסה מעוותת של גברים, תפיסה מעוותת של נשים, אמונות שגויות בנוגע למערכות יחסים וזוגיות, 

פחד מדחייה ונטישה, ודחף לשלוט בהכל ובכולם, חרדות, חוסר יכולת לתת אמון באנשים ובעולם,

הרס עצמי ופגיעה עצמית, ועוד הרבה הרבה תסמינים. 

אפשר לדבר בהרחבה על איך ולמה נוצרים  הדפוסים, אבל לא אכנס לזה בפוסט הנוכחי. 

 

בנוסף לכל הדברים, הנפגעות/ים סובלים גם מכובד המרירות והטינה על הפוגע 

במיוחד כאלו שמודעות לקשר בין הפגיעה לבין הדפוסים שנוצרו

והנזקים שנגרמו לחיים שלהן כתוצאה מהפגיעה. 

ולא פעם אני נתקלת בשאלות והתלבטויות של הנשים: "האם כדאי לסלוח על הפגיעה שחוויתי?"

"האם אפשר לסלוח על הפגיעה, אחרי שחיי ניזוקו בצורה כל כך קשה?"

"איך אפשר לסלוח על עוול כל כך נוראי שנעשה לי?"

הדברים האלו נכונים לנפגעות תקיפה מינית, אבל יכולים להיות נכונים לכל אחת/ד שעבר פגיעה משמעותית כלשהי בחיים, 

ולמעשה לכל אחד – כי אין אדם שלא נפגע מאנשים הקרובים אליו במהלך חייו. 

 

באהבה, גליה

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן