האמת, אני עדיין שומרת לך טינה…

גיל ההתבגרות לא עבר עליי בצורה הכי קלה שיש. 
היו לי הרבה משברים, הייתי אבודה ולא מצאתי את מקומי בעולם. 
במהלך התיכון  היה לי קושי עם לימודי האנגלית וקיבלתי שעות תיגבור ממורה צעירה

שהגיעה להעביר בבית ספרנו שיעורים פרטיים לבנות עם קשיים באנגלית. 

לא הרבה הכירו אותה בכלל בבית הספר בגלל אופיה השקט והנוח אבל עבורי היא היתה משמעותית מאוד. 

חוץ מלימודי האנגלית המורה היתה גם מעין מדריכה או מורת דרך : 
קשובה, אכפתית וערכית. 
התחברנו באופן מיוחד: היו לנו הרבה שיחות, לא פעם גם אחרי שעות בית הספר, היא עזרה לי בלימודים וחלקה איתי מתובנות חייה. 
נפשי נקשרה בנפשה. נפתחתי בפניה ושיתפתי אותה בפרטים מאוד רגישים על עצמי.

בגלל חרדת הנטישה שלי ניסיתי להכין את עצמי מראש לעזיבה שלה בסוף השנה, 
והייתי אומרת לה שוב ושוב: "טוב, עוד מעט תעזבי את התיכון ואז לא נהיה בקשר" 
"מה פתאום" היא היתה אומרת לי. "בטח שנהיה בקשר גם כשכבר לא אעבוד כאן, נלד ביחד לשיעורים ולקניות." היא הבטיחה לי. 
בגלל שהשיחות האלו חזרו על עצמן כל כך הרבה פעמים התחלתי כבר להאמין לה.

השנה נגמרה. החופש הגדול התחיל ו… המדריכה נעלמה.

בלעה אותה האדמה. לא עונה לטלפונים. לא עונה להודעות. גם כשכבר עונה מדברת נורא קצר ומרוחק. 
באופן די מפתיע היא התארסה תקופה קצרה אחרי החופש. 
חיכיתי מאוד לחתונה שלה אבל אפילו לחתונה שלה לא הוזמנתי. 
הייתי פגועה וכאובה. מאוד. תחושת הנטישה שלי בערה בי. הרגשתי דחויה, לא רצויה, לא חשובה. 
קשה לי אפילו להסביר את עוצמת הכאב שהרגשתי
ואפילו לא היה לי עם מי לדבר על זה. 

כשפגשתי אותה במקרה ברחוב לא הייתי מסוגלת להגיד לה: "הלו, הבטחת לי שנהיה בקשר,

איך את מעזה להיעלם לי ככה? את לא בסדר." 
היא מצידה הפתיעה אותי בשאלה: "למה לא באת לחתונה שלי?"
"כי לא הזמנת אותי נשמה" עניתי בציניות מהולה בכאב. 
"אבל לא הזמנתי אף אחד, זה היה ברור שתבואי" 
"באמת?" חשבתי לעצמי. "איך אני אמורה לדעת את זה? ואיך בכלל אני אמורה לדעת מתי ואיפה את מתחתנת" אבל שתקתי. 
"חשבתי שהיה לנו קשר מספיק טוב בשביל שתטרחי לפחות להרים לי טלפון להזמין אותי לחתונה באופן אישי או לשלוח הזמנה." 
אבל לא אמרתי כלום.

5 שנים אחרי זה התחתנתי בעצמי.

הסיפור של החתונה עמד לי כל כך בראש שממש טרחתי להתקשר להזמין את כל החברות באופן אישי,

כתבתי לכולן משהו אישי על ההזמנה, דאגתי שלכולן יהיה איך להגיע ולחזור לחתונה 
(אחרי זה התברר שגם עליי כעסו אנשים מסויימים שלא הזמנתי)

עבר מאז יותר מעשור. 
ועדיין היה לי איזה קווטץ' מבפנים כל פעם שחשבתי עליה. 
ולמרות שבא לי להיראות כזו נחמדה ומושלמת, שלא שומרת טינה לאף אחד ובכלל שכחה את כל הסיפור הזה, 
היה לי קשה לאחל לה בלב שלם את כל הטוב שבעולם.

רובינו, אם נהיה כנות עם עצמנו, נזהה כעסים, טינות ומרירות כלפי אנשים שהיו או עדיין נמצאים בחיים שלנו. 

המרירות הזו ממשיכה להכאיב לנו למרות שלפעמים הקשר נגמר כבר לפני הרבה שנים,

ולפעמים הוא ממשיך לחבל בקשר הקיים. 

מה הכלים הכי יעילים שעזרו לי לפנות את המרירות מהמערכת שלי ולאפשר לדברים הרבה יותר יעילים להיכנס פנימה? 

א. לקחת אחריות על עצמי- 
נכון שאולי זה לא היה הכי חכם מצד המורה להבטיח הבטחות שהיא לא יודעת האם היא תוכל לעמוד בהם,

אבל גם לי היה חלק לא קטן באינטרקציה. 
אני מפתחת תלות כלפי אנשים מסוימים שמספקים לי "סם רגשי" מסוים.

התלות שלי היא שלי. אף אחד לא אשם בה ולא אחראי עליה.

(איך משתחררים מתלות יתר אני מלמדת בהרחבה בשיעור השבועי שלי- את יכולה לבדוק אותו כאן)
וגם רגישות היתר, ופגיעות היתר שלי לחוויות של דחייה בגלל חוויות מסוימות שעברתי בילדות הן שלי.

והאחריות עליהן היא שלי בלבד.

ב. להוקיר תודה על הדברים הטובים. 
הכרת תודה כלפי אנשים שאנחנו חושבים שפגעו בנו יכולה להיות מאתגרת
אבל היא יעילה מאוד לריפוי העבר. 
אני קוראת לה "הכרת תודה לא מותנית"
מה שעובד עבורי הוא לזכור את הדברים הטובים בכל אדם ולשחרר מחשבות אחרות. 
בכל אדם אני יכולה למצוא משהו עליו אני מוקירה תודה באמת. 
בגלל שהייתי כל כך שקועה בכאב, בפגיעה ו"בעוול" שחשבתי שנעשה לי לא היה לי זמן לעצור ולחשוב

על הדברים הטובים שקיבלתי ממנה:

שעות רבות של הקשבה, אכפתיות, עזרה בלימודים. 
היום אני בוחרת לשים את הפוקוס על זה.

ג. להפנים שאף אחד לא חייב לי שום דבר. 
אף אחד זה אומר אף אחד. גם אם הוא הבטיח משהו, גם אם אני חושבת שזה ממש התפקיד שלו,

גם אם זה "אמור" להיות ככה (כשאני אומרת שאמור להיות כך וכך, בעלי תמיד מזכיר לי ש"אמור" זה שם של דג.)

גם לא המורות שלי, ההורים שלי, בעלי, השכנות שלי- אף אחד ממש אבל ממש לא חייב בלי כלום. 

כשמשתחררים מהתפיסה שמישהו חייב לי משהו מבחינה רגשית, כלכלית, או פיסית- 

אנחנו מפנות הרבה פסולת מתוך המערכת הריגשית שלנו, 

ונפתחות לקשרים אוהבים, מכבדים שיש בהם בחירה ו-0 דורשנות, שתלטנות והיאחזות. 

מי שמרגישה שחיים נטולי דרישה, שליטה והיאחזות הם בשבילה –

השיעור השבועי שלי הוא דרך מצויינת להתחיל!

אני מזמינה אותך להתחיל את המסע המרפא הזה כאן.  

(אם את לא מצליחה להירשם את יכולה לכתוב לי בהשב או להתקשר לאילה העוזרת שלי 052-2222-113)

באהבה גליה

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן