תתגרשי!

שלכת

כל פעם לפני שאני מוציאה מייל- רועדות לי הידיים.

כי אני יודעת שעל כל מייל יש מאות תגובות (רובן, אני חייבת להודות הן טובות ומפרגנות)

אבל, מה לעשות, תמיד, אבל תמיד יש גם לא מעט מיילים של ביקורת.

לפני כחודש שלחתי מייל שעסק בקבלת המציאות (אם עדיין לא קראת אותו- זה הזמן! אפשר לקרוא אותו כאן)

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבה הוצאתי מייל עליו לא קיבלתי אפילו לא ביקורת אחת.

(על הנושא של איך לקבל ביקורת ואיך להעביר ביקורת זה כבר למייל אחר). 

הרבה נשים שיתפו אותי בסיפורים מרגשים ומה קרה להן אחרי שהן קיבלו את המציאות. 

אבל היו גם לא מעט שאלות של: איך? איך בדיוק אני אמורה לקבל את המציאות?

אחת הנשים ספרה לי בהרחבה את ההתמודדות הזוגית שלה
ותיארה אותה כך: (עשיתי העתק הדבק- לא נגעתי)

"אם בעלי – יש לו מידות לא טובות, אם הוא ילדותי, הוא לא בוגר
(אמא שלו הייתה מאפשרת לו לקנות את מה שרוצה ולא דרשה ממנו כלום,
וגם ביקרה הרבה כי היא ביקורתית מאוד, והוא גם ילד יחיד שנולד לאמא מבוגרת)
הוא אומר מלא שאני אשמה, או שלא הייתי צריכה לבקש ממנו בקשות למיניהן בכל מיני עיתויים לא נוחים לו 
כשכאבה לילד השן וביקשתי ממנו לבוא איתו, אז הוא ממש כעס למה אני מפריעה לו, ולמה אי אפשר היה ללכת אחר כך 
וכשהילדים היו קטנים, היה אומר קשה לי להביא אותם לגן, קשה לי לשמור עליהם לבד
או כשעברנו דירה לאחרונה וביום שישי לא זכרנו להעביר את המקרר למצב שבת ,
הזכרתי לו ברגע אחרון והוא כעס עלי למה אני מזכירה לו ברגע אחרון .
זה משאיר אותי מאוד בודדה, התסכול שלו שאני מבקשת ממנו דברים, הכעס עלי.
זה משאיר אותי בתהיות כל הזמן, כמה ניתן בכלל לתת בו אמון, על הבגרות שלו. אני מאוד כאובה
כשהייתי חולה וביקשתי במוצש ללכת לקנות בשבילי פירות, אז הוא כעס שאני שולחת אותו בגשם
למרות שכבר למדתי להסתדר לבד, ואני מבקשת מאוד מעט.
אפילו כשהולך מעבודה, שואל אם צריך לקנות משהו, אם אני אומרת כמה דברים וזה כבר קצת כבד לו  אז עוד פעם כועס.
אז איך אני יכולה לאהוב את מה שיש?
אני לא מביטה בחסרונות שלו וחושבת שאני מושלמת. אני רחוקה מלהיות מושלמת..
אך הבדידות שלי בזוגיות היא גדולה מאוד. ואין לי אמון בו. אין לי אפשרות לסמוך עליו.
הוא בכללי חסר אונים מול המון דברים. ומתוך זה לא מחנך ילדים אלא כועס וצועק עליהם כי עיצבנו אותו.. 
ומתרגז עליהם בקלות, אחר כך מעניש ואומר -הילדים עיצבנו אותי.
מעניש ואחר כך לא מחזיק את המילה שלו… איך להיות בלאהוב את מה שיש?"
 
וואו איזו שאלה מצויינת!
אני חושבת שאין אשה (או גבר) שלא היה יכול לכתוב שאלה דומה עם פירוט כזה או אחר של החסרונות של הבן זוג שלו. 
בתור מישהי שמשתדלת לאהוב את מה שיש, אתן כמה כיווני חשיבה משלי
שמטרתם ללמוד לאהוב את מה שיש, במקום לנסות לשנות את בעלך: 
 
א. תתפטרי מתפקיד הפסיכולוגית. 
 
בדרך כלל כשנשים מזהות איזה שהיא התנהלות לא טובה מצד הבעל הן נוטות לאחד משני דפוסי המחשבה:
1. הוא אדם רע, אכזר, יש לו אופי פגום וכו'. 
2. אמא שלו הזניחה אותו כשהיה ילד, סבתא שלו הרביצה לו, אבא שלו… ולכן הוא יצא כמו שהוא יצא. 
הדפוס הראשון מייצר כעס ותסכול, והדפוס השני מייצר רחמים והתנשאות. 
לשום מקום טוב הפסיכולוגיזציה הזו לא לוקחת אותך. לכן עצה שלי- אל תהיי הפסיכולוגית שלו. 
האם כל מי שאמא שלו ביקרה אותו ולא דרשה ממנו נהיה מפונק? ממש לא. 
 
ב. תתגרשי!
לא מבעלך. מהציפיות. 
כשאנחנו מתבגרים רגשית אנחנו מפסיקים לצפות מהסביבה שלנו לפעול בהתאם לפנטזיות הילדותיות שלנו, 
אנחנו מתחילים להתבונן במציאות בצורה יותר אובייקטיבית ולפעול מתוך הכרה במציאות ובחוקיות שלה. 
הציפיה שבעלך יהיה זמין רגשית כל הזמן או אפילו רוב הזמן ויענה על כל הציפיות שלך היא בגדר אשליה.  

 במילים אחרות: תקחי אחריות על הציפיות שלך. הציפיה שבעלך ישתנה היא שלך ושלך בלבד.

את יכולה להחליט אם להשאר או ללכת, אבל את לא יכולה גם להישאר וגם להתלונן שבעלך צריך להשתנות. 
או שאת נשארת איתו ומקבלת אותו איך שהוא או שאת הולכת. 
אין אפשרות של להישאר נשואה גם לבעלך וגם לציפיות. זה או זה או זה. 
ברגע שתתגרשי מהציפיות איך בעלך אמור להיות, יתכן שתתחילי לשים לב לדברים שהוא כן. 
 
ג. תפסיקי להיות בודדה. 
את מזכירה מספר פעמים את תחושת הבדידות שלך בגלל בעלך.
טעות נפוצה לחשוב שבדידות היא מצב שקשור לדברים חיצוניים:
אם יש לי חברות או לא, אם יש לי משפחה גדולה או לא אם בעלי קנה לי פירות או לא…
למעשה בדידות זה מצב נפשי-רוחני שקשור אליך ואליך בלבד.
בלי קשר לבעלך או לסטטוס המשפחתי שלך, למה בעלך אמר או עשה.  
יש איזה שהיא ציפייה לא מודעת של אנשים שמי שאחראי על ויסות הרגשות שלהם, על מצבי הרוח שלהם,
ועל המצב החברתי שלהם זה בני הזוג שלהם. 
הציפייה הזו מייצרת תלות בצד השני כדי להירגע ולהרגיש טוב,
ואם בן הזוג לא פנוי או לא רוצה לספק את הרצונות שלך – את נשארת בודדה ועצובה. 
כשתקחי אחריות על מצב הבדידות שלך ותשחררי את בעלך מתפקיד ספק הרגשות שלך, ישר שניכם תרגישו הקלה. 
 
את חוזרת מספר פעמים על זה שמאוד קשה לך שבעלך כועס, וצועק ומתעצבן. 
הדחף הבסיסי במצב כזה הוא לרצות להנדס אותו כדי שיפסיק לצעוק ולכעוס ויתחיל לדבר בבית כמו פקיד בבנק, 
אם הכעס שלו כל כך מפעיל אותך זה סימן שאין לך מספיק יכולת לעשות הפרדה
בין המחשבות שלו והרגשות שלו – למחשבות והרגשות שלך,
ואת מאפשרת לו ולרגשות שלו להיות מניפולטיביים עלייך.  
ככל שתלמדי להיות עם נפרדות בריאה יותר גם הרגשות שלך ישנו צורה:
הרגשות שלך יהפכו להיות עמוקים יותר ודרמטיים פחות, ותוכלי לחוות יותר שלווה. 
כשאת סובלת מהעדר ניפרדות בריאה, זה הופך אותך לפגיעה יותר למתחים מהסביבה (ולא רק מצד בעלך).
חוסר ניפרדות בריאה באה לידי ביטוי בחוסר היכולת של האדם לעמוד על שלו ,להישאר נאמן לעצמו, 
ולשמור על הרגשות שלו מאוזנים גם אם בן הזוג בסערת רגשות, כועס או מתעצבן.  

רוצה לחוות קשר מענג, שלוו ועמוק עם הסובבים אותך? 

אם יש לך הרגלים ודפוסים שמונעים ממך לחיות בשמחה ושלווה עם הקרובים אליך

זה לא ישתנה לבד.

אני יכולה לעזור לך לחוות תחושת שחרור מעול שהוא לא שלך,

ומערכת יחסים כנה, אינטימית ועמוקה עם הסובבים אותך- לא משנה כמה המצב היום נראה רחוק מזה.

 

באהבה, גליה

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן