הדפוס הלא מוכר של הניכור של ההורה

ירח בין העננים

"אני ובעלי פרודים כבר שנה וחצי.

בעלי אדם טוב והכל, אבל במהלך השנים השתניתי מאוד והחלטנו שעדיף לנו להפרד. 

התחתנתי בת 19 צעירה ותמימה, שנינו היינו ממשפחות מאוד חרדיות וסגורות. 

עם השנים הראש שלי נפתח לעוד כיוונים.

אני עדיין חרדית והכל אבל כבר לא כזו מצומצמת כמו בעלי. 

הוא עדיין נשאר כזה מצומצם,

עם ראש כזה מרובע שלא מכיר ולא יודע שום דבר מהחיים שלו, ממש צורת מחשבה של ילד בן 14. 

בשלב מסויים שנינו חשבנו שיהיה טוב יותר אם ניפרד ולהישאר בקשר טוב,

בפועל להישאר בקשר טוב לא היה כל כך קל כי הוא טיפוס מאוד רכושני

בקושי הוצאתי ממנו מזונות, והוא לא מוכן לוותר על הדירה למרות שהילדים אצלי"

אני שומעת איך שהיא מדברת עליו ומתכווצת בכיסא בחוסר נוחות.

משהו בצורת דיבור שלה שנשמע מאוד מתנשא ומזלזל גורם לי להתכווץ. 

"בזמן האחרון התחלתי לחשוד בו שהוא פוגע בילדים…" היא זרקה את הפצצה. 

"מעניין, למה את חושבת כזה דבר?" התעניינתי. 

"התחלתי לחשוב ככה בגלל שני דברים: 

קודם כל, כל מיני התנהגויות ואמירות של הבן שלי…"

"ודבר שני, זו הצורה שבה הילדים מדברים על אבא שלהם.

אבל מאוד חשוב לי שהילדים יהיו בקשר טוב עם אבא שלהם. " היא טוענה בלהט ואני לא האמנתי לה. 

"עם כל הביקורת שיש לי עליו הוא אבא טוב.

באמת אבא משקיע ומעורב מאוד,

ובכל זאת בזמן האחרון הילדים כל הזמן אומרים לי: "אמא, אנחנו שונאים את אבא" 

או "אנחנו לא רוצים ללכת לאבא, יותר טוב לנו אצלך מאשר אצל אבא"

ואז התחלתי לחשוב אולי הוא עושה להם משהו,

במיוחד שזה בא בשילוב עם כל מה שאמרתי לך שהגדול שלי עושה."

מעניין, הם לא אומרים לה סתם שהם אוהבים להיות אצלה.

הם אומרים את זה בהשוואה לאבא. 

אני מאמינה שברמת המיינד היא באמת רוצה שהילדים שלה יהיו בקשר טוב עם אבא שלהם.

רק מה לעשות? הילדים לא מקשיבים למה שאנחנו חושבים ומתכוונים,

הם מקשיבים למאוויים הסמויים שלנו.

לרגשות שאנחנו עצמנו  לא תמיד מודעים אליהם. 

זה לא משהו מיסטי, הם שומעים את שפת הגוף שלנו, רואים את מחוות הפנים הכי עדינות שלנו.

שומעים את גווני הקול הדקים ביותר כשאנחנו מדברים על משהו או מישהו.

תוך כדי השיחה איתה עלו בי מחשבות על ניכור הורי, 

תסמונות הניכור ההורי :

מתבטאת בכך שהילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו .

הסיבה שהמחשבות האלו עלו אצלי היו בגלל שהילדים "אמרו כל הזמן שהם שונאים את אבא".

בדרך כלל ילדים  שההורים באמת מתעללים בהם, 

לא אומרים שהם שונאים את ההורים שלהם.

פשוט כי זה כל מה שהם מכירים. 

הם מפתחים כל מיני דפוסים השרדותיים הרסניים כמו לחשוב שהם הרעים והאשמים

ולכן מגיע להם שיתעללו בהם.

אבל הם לא חושבים שההורים שלהם הם אנשים רעים. 

זה מנגנון השרדותי ידוע,

שנועד לשמור על הילד בסיטואציה בה אין לו שליטה על ההורה שלו,

לכן הוא מעדיף לקחת את האחריות על עצמו. 

התודעה של הילדים תעשה הכל כדי לשמור על ההורים שלהם "טובים"

אבל במקרה הזה, הילדים אומרים במפורש: "אנחנו שונאים ללכת לאבא". 

האמת שקל מאוד להזמין ילדים לקחת צד בסכסוכי גירושין.

החשיבה של ילדים ובני נוער נוטה להיות דיכוטומית.

ילדים מתקשים לראות שהקשיים של ההורים שלהם הם באחריותם של שני ההורים 

ולא באחריותו של הורה אחד בלבד. (למעשה, גם מבוגרים רבים מתקשים לראות את זה). 

ההורה שמרגיש פגוע לא צריך להתאמץ הרבה כדי להזמין את הילדים לקחת את הצד שלו.

למעשה רוב ההורים מצליחים להסתיר אפילו מעצמם

את זה שהם מערבים את הילדים בקונפליקט הגירושים.

לעיתים מבטי עיניים ומחוות גופניות קטנות מספיקות כדי להסביר לילד שהוא הקורבן של ההורה השני. 

וכך הילד לומד לראות את הדברים מנקודת מבטו של ההורה ה"מסכן". 

הילדים, מתוך אינסטינקט הישרדותי חשים צורך להגן על ההורים שלהם. 

הרי אם לא יהיו להם הורים, מי יגן עליהם? 

וכאן הילדים מתחילים להשתמש בשלל של טכניקות כדי לעזור להורה "המסכן": 

הם מדברים על ההורה "הרע" בצורה קשה, מזלזלים בו, לא רוצים לבקר אותו, 

מנפחים כל סיפור של שריטה שהילד קיבל בבית של ההורה השני ועוד. 

שיתפתי את האמא במחשבות שלי שהילדים שלה

מנסים לעזור לה במאבק הגירושים שלה מול בעלה.

להפתעתי האמא היתה כנה מאוד והסכימה שיתכן ויש משהו בדבריי.

על פי רוב, א.נשים שיוצאים מפגישה/ות איתי נוטים שלא לעדכן אותי 

בהמשך לאן התפתחו הדברים, האם הפגישות הועילו להם או לא, 

האם האינטואיציה שלי היתה נכונה או לא. 

אבל במקרה כזה כעבור מספר חודשים קבלתי ואצאפ מהאמא שכתבה:

"גליה,  אני חייבת להגיד לך שאת צודקת. 

התחלתי לכבד יותר את האקס שלי. לדבר עליו בכבוד יותר, 

ונהייתי זהירה יותר על האופן שבו אני מדברת על הליך הגירושים ליד הילדים. 

אתמול שמתי לב שכבר תקופה הילדים הולכים לראות את אבא שלהם בשמחה,

וכבר הרבה זמן לא שמעתי את הילדים "מלכלכים על אבא שלהם".

רק בשורות טובות !

באהבה, גליה

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן