התמודדות עם ילדים מופנמים שלא משתפים במה שעובר עליהם.

"הבן שלי, מאז שהוא נכנס לגיל ההתבגרות, פשוט לא משתף אותי בכלום!

כל השיחות איתו הן של כן ולא. 

וכמה שאני מנסה לפתח איתו שיחות עומק, לדבר איתו שום דבר לא עוזר. 

אני מנסה לשתף אותו בדברים מהעולם שלי כדי לפתח שיחה, אבל כל מה שיוצא ממנו זה-

אהההם. אולי פשוט ככה זה בנים? מה את חושבת?

זאת דילמה שהעלתה אמא לאחרונה בתוכנית ליווי האחרונה שלי להורים למתבגרים. 

תוך כדי שהיא דיברה נזכרתי במקום מסוים שעבדתי בו שהיתה בו תחלופה גבוהה מאוד של עובדות.

העבודה שם באמת היתה לא פשוטה ומאתגרת ואני הייתי בין העובדות הוותיקות והמנוסות.

כל עובדת חדשה שהיתה מגיעה הקפדתי לגשת אליה, להציע לה את עזרתי בקליטה בעבודה, 

נתתי לה הסבר קצר על המקום , ונתתי את מספר הטלפון שלי.

העובדות באמת התקשרו להתייעץ לגבי המקום החדש. רק לא אליי. 

כל פעם זה תיסכל והכעיס אותי מחדש. למה הן לא מתקשרות אליי?

האם זה אומר שאני לא טובה מספיק? אולי אני ניראית לא מקצועית מספיק…

באיזה שהוא שלב הגעתי למסקנה שכנראה שאני לא יודעת לעזור לעובדות החדשות והרפיתי מהעניין.

ובכל זאת זה הציק לי.

פעם אחת העליתי את זה בהדרכה האישית שלי. 

המדריכה שלי, שהיא  מטפלת משפחתית סיפרה לי סיפור על זוג שהיא טיפלה בו: 

"מעשה בזוג שהאשה היתה עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית, אשה רגישה מאוד

מעמיקה ומתבוננת בכל דבר. 

בעלה לעומת זאת היה מהנדס. ולדבריה של האשה "פשוט נכה רגשית"

כמה שהיא ניסתה לשתף אותו ברגשות שלה ובתובנות שלה הוא פשוט הגיב בהלםם.

מדי פעם היא היתה מספרת לבעלה על איזה שהוא טיפול נורא מוצלח שהיא עשתה לאיזה שהוא זוג,

או על תהליך אישי שעברה עם נערה מסוימת. היא ציפתה שבעלה יביע עניין, ידבר, יתעניין- והוא- כלום. 

הם באו לטיפול זוגי כדי שאני אטפל בבעל הנכה

(כמובן, אף אשה לא הולכת לטיפול זוגי כי היא חושבת שיש לה מה לעבוד על עצמה). 

במהלך הטיפול עלו המניעים של האשה לשתף את בעלה בטיפולים שלה

ומה שעלה זה שהאשה מנסה כל הזמן להוציא מבעלה מחמאות על המקצועיות שלה, 

מנסה לקבל ממנו את תחושת הערך והאישור שלה. 

ובעלה- כדרכם של כל בני האדם-

לא אוהב שמנסים "לחלוב" אותו, לכן הוא מסתגר בתוך עצמו ונראה כ"נכה רגשי". 

המסר שלה היה ברור לי. הסיבה שהייתי כזו "נדיבה" נחמדה, ואכפתית

לא היתה בגלל הרצון העז שלי לתת לאנשים לאחרים, לעזור ולעשות חסד,

המוטיבציה שלי היתה דווקא לקבל.

לקבל אישור. לקבל הכרה במקצועיות שלי. לקבל מחמאות על האכפתיות שלי. 

וגם העובדות באיזה שהוא אופן לא מודע הרגישו שאני "חולבת" אותן והתרחקו ממני. 

את הסיפור הזה אני מספרת הרבה פעמים לאימהות שמתלוננות שהילדים שלהן לא משתפים אותן בכלום. 

אני תמיד מציעה להתבונן בצורה כנה במניעים שלהן: 

האם הן נמצאות בעמדה של נתינה או בעמדה של קבלה.

זה לא שיש משהו רע בלרצות לקבל משהו מהילדים שלנו, 

אבל יש משהו רע במניפולטיביות  ולחשוב שאני נותנת כשאני בעצם רק רוצה לקחת. 

מילת המפתח פה היא – כנות עצמית. 

באהבה גליה

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן