מה חשוב שתדעי לפני שאת משתפת הורים או קרובי משפחה בפגיעה שעברת?

שרה בחורה צעירה, רווקה בת 21, שהחליטה לפנות לטיפול אחרי שנפגעה במשך תקופה ארוכה 

מאדם משמעותי וחשוב עבור ההורים שלה והמשפחה שלה. 

בנוסף לסערת הרגשות שחוותה מעצם הדיבור על החוויות הקשות שעברה, 

היא גם היתה מאוד מבולבלת לגבי איך והאם נכון לשתף את ההורים שלה?

האם להתעמת עם הפוגע? האם להגיש תלונה?

אני רוצה לחדד את השאלה שלה ולהרחיב אותה אפילו יותר: 

"האם ובאיזה שלב נכון לשתף את  ההורים בחוויות קשות וכואבות בכל תחום בחיים?

אין תשובה אחת נכונה לכולן. אבל אני כן רוצה, להציע כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון:

האם לשתף את ההורים? קודם כל, לא תמיד.

לא תמיד ההורים יודעים להכיל את זה, לא תמיד יודעים לתת את התמיכה שאת צריכה.

יש הורים מאוד מסורים וטובים, אבל כשהבת או הבן שלהם מספרים להם שהם נפגעו

ההורים מבטלים או מקטינים את משמעות הפגיעה, או גרוע מזה מאשימים את הנפגע.

יש כאלה שעושים את זה מחוסר מודעות, ויש כאלה שמרגישים מואשמים בזה שלא מנעו את זה,

ומנסים להצדיק את עצמם, גם אם בצורה לא מודעת.

לפעמים המצב יותר מורכב כשמדובר בקרוב משפחה או אדם אחר שההורים מרגישים מחויבים גם אליו

ואז ההורים נקרעים בין שני ילדים שלהם, או בין האהבה לילד שלהם לאהבה לאח/אחות/גיס/דוד. 

בגלל זה אם יש התלבטות האם לשתף את ההורים השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא שאלת המניע.

מה המטרה שבגללה אני רוצה לשתף את ההורים שלי? מה הציפיות שלי מהם?

אחד המורים שלי, מכנה זאת ההבדל בין הצגה עצמית לחשיפה עצמית. 

הצגה עצמית- זה כשאני משתפת אדם קרוב אלי במטרה לקבל שיקופים (תגובות) ספציפיים,

והפרס מתקבל רק אם קיבלתי את השיקופים (התגובות) שרציתי. 

חשיפה עצמית- היא היכולת לחשוף דברים אישיים על עצמי. המטרה היא החשיפה כשלעצמה,

ולהביא את כול כולי לתוך מערכת היחסים. הרצון העמוק הוא כנות מלאה והמניע הוא עצם החשיפה והכנות. 

אם אני רוצה לשתף את ההורים שלי ואני תלויה בתגובה שלהם,

ואני מצפה מהם לתגובה מסוימת, אני מצפה להבנה, לתמיכה וכדומה,

אז אני עלולה גם מאוד להתאכזב ולהפגע מהתגובה שלהם. לכן במקרה כזה כדאי לחכות עם זה קצת.

אבל אם הסיבה שאני רוצה לשתף את ההורים  היא קשורה אלי ואלי בלבד,

ולא קשורה לתגובה של ההורים שלי- זה משהו אחר.

אם אני רוצה לשתף כי חשוב לי להיות כנה עם ההורים, חשוב לי לשתף אותם במה שעובר עלי וכדומה,

בלי קשר לתגובה שלהם, ואני מספיק כנה עם עצמי כדי לזהות שאני לא מצפה לתגובה כזו או אחרת מהם,

ושלוות הנפש שלי לא תלויה בהם או/ו בהתנהגות שלהם, אז ורק אז כדאי לשתף אותם.

אותו העיקרון תקף לגבי עימות עם הפוגע, שזה משהו שמעסיק המון נפגעים ונפגעות.

האם להתעמת עם הפוגע? האם לדבר על מה שהיה?

גם כאן  חשוב לבדוק בכנות מרבית מה מטרת העימות:

האם המטרה שהפוגע יודה בטעותו, יתנצל, יסביר את עצמו, ירגיש אשם, ירגיש מבויש, ירגיש רע עם עצמו וכדומה-

במקרה כזה כדאי לחכות עם זה קצת.

כי זה אומר שהנפגע עדיין תלוי בפוגע ובתגובה שלו

ולא תמיד הפוגעים מודעים למה שהם עשו ולחומרה של המעשים שלהם,

לפעמים הם עלולים להגיב בהכחשה, או בהאשמה נגדית או במזעור הדברים שנעשו.

וכידוע איפה שיש ציפיות יש גם לא מעט אכזבות,

ובנוסף לפגיעה שהנפגע חווה, הוא עלול לחוות פגיעה נוספת של חוסר הכרה בנזק שנעשה לו.

זאת אומרת לא מומלץ להניח את האושר שלי ואת השלווה שלי בידיים של אדם אחר,

ולא לחפש אישור או הזדהות מאנשים אחרים על חוויות כואבות שעברתי, 

ובטח שלא בידיים של אדם שפגע בי כבר בעבר ולא ראוי לאמון שלי. 

 

אבל אם הסיבה בגללה אני רוצה להתעמת עם הפוגע היא קשורה אלי ורק אלי,

ואין לי שום ציפייה לתגובה כזו או אחרת מצד הפוגע

והסיבה שאני רוצה להתעמת איתו כי חשוב לי להיות כנה עם הפוגע,

חשוב לי לתת לו הזדמנות להתנצל או להסביר את עצמו,

חשוב לי לפתוח את הדברים ולדבר עליהם בצורה  ברורה,

ואני יודעת בבירור מה קרה, ומה היתה חומרת הדברים ואין לי שום צורך באישורים של אנשים אחרים למה שקרה,

אין לי שום ציפייה לתגובה כזו או אחרת מצד הפוגע ושום תגובה לא תגרום לי להתפרקות רגשית,

זה סימן שיש כבר בשלות לדבר על זה עם הפוגע.

אני אתן דוגמא מתחום אחר לגמרי כדי להמחיש את הדברים: 

נגיד שרה נפגעה ממשהו שהשכנה שלה, רבקה, עשתה.

לפי ההלכה שרה חייבת לגשת לרבקה ולשתף אותה במה שהיא מרגישה

כדי לתת לרבקה את ההזדמנות להתנצל ולפייס אותה.

האם רבקה תבחר לעשות את זה או לא? זה כבר לא העניין של שרה.

היא משתפת אותה פשוט כי זה מה שנכון עבורה לעשות, וזה לא כל כך משנה איך רבקה תגיב.

אני יודעת שכדי להגיע לשלב של לא להיות תלויה בתגובה של הפוגע ולתת אישור וחמלה לעצמי

זה דבר שדורש תהליך ובכל זאת אני ממליצה לא לעשות דברים לפני שמוכנים אליהם.

ברגעי קושי וכאב ממליצה לשנן את הפסוק מספר איכה: 

"רְאֵ֨ה יְהֹוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י"

באהבה גליה

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן