על הגרושות בפורים, ועל שאר האנשים שקשה להם בחג…
פוסט שנתקלתי וחושבת שמביא הרבה נקודות למחשבה:
"פעם, כל חג היה מרגש אותי.
הייתי מכינה משלוחי מנות מכל הלב, מחלקת לשכנים, לחברים, לכל מי שסביבי. הרגשתי חלק, הייתה לי קהילה.
השנה, לראשונה, החלטתי לעצור. לראות אם מישהי תזכור אותי.
אם מישהי תחשוב לשלוח לי משלוח קטן, להזמין אותי לארוחה, אפילו סתם לשאול מה שלומי.
התשובה הייתה ברורה. השתיקה הייתה רועמת.
הנה אני פה, גרה ביישוב מלא במשפחות, חגיגה מסביבי, מוזיקה, צחוק – ואני לבד בבית.
אני רואה איך דואגים לאלמנים ולאלמנות, וזה מחמם את הלב.
אבל מה איתנו, הגרושות? לא נשואות, לא אלמנות – פשוט לא קיימות. שקופות.
לא כיף להיות לבד כל שבת, ועוד יותר קשה כשחג מתקרב ,
כשהאוויר מתמלא בהתרגשות, אנשים מתכננים תוכניות, ואת כבר לא מחכה.
כי אין למה. את רק שוברת את הראש, שוב ושוב, לאן תלכי הפעם, איך תעבירי את זה בלי להרגיש בודדה מדי.
מאז 7/10, למדנו כולנו מה זו ערבות הדדית.
איך לא משאירים אף אחד לבד.
איך מחבקים אלמנות, יתומים, חיילים בודדים, משפחות שכולות – וזה מרגש ומעורר השראה.
אבל בתוך כל זה, יש מי שנשאר בשוליים. לא כי הם לא סובלים, לא כי הם לא צריכים קהילה – פשוט כי לא רואים אותם.
הגרושים והגרושות לא מסומנים,
אין להם ארגונים שמרכזים את השמות שלהם כדי לשלוח מתנות בחגים. הם פשוט שם, לפעמים לבד,
ולפעמים רק מחכים שמישהו ישים לב שגם הם חלק.
אז בבקשה, תסתכלו סביבכן.
אולי יש לכן שכנה גרושה, חברה שהתגרשה.
מישהי שפעם הייתה חלק והיום אתן כבר לא רואות אותה. תעשו צעד – תשלחו הודעה,
תביאו משלוח קטן, תזמינו לקידוש.( מדובר גם על גבר שגרוש)
ואם היא לא מגיעה לאירועים?
אולי זה לא כי היא לא רוצה, אלא כי היא מרגישה לא שייכת, כי לא נעים לה. תזמינו אותה לקפה,
תקרבו אותה לקהילה, תיתנו לה להרגיש חלק.
אולי בהתחלה היא תופתע. אולי היא לא תבין למה דווקא עכשיו. אבל אל תוותרו עליה…."
מה חשוב ללמוד מזה?
א. הגרושות (גם הגרושים) הן הנשים הכי מוחלשות באוכלוסיה. גם כלכלית וגם חברתית.
אלמנות לרוב מקבלות סכומי כסף גדולים
(תלוי איך היא התאלמנה כמובן. אלמנות צה"ל מקבלות סכומים יפים ממשרד הביטחון,
מי שהתאלמנה בגלל תאונה מקבלת סכומים גבוהים מהתביעה,
וגם מי שהתאלמנה בנסיבות טרגיות בהן לא מקבלים שום דבר לרוב הקהילה מאוד עוזרת לה
(ראיתי את אלמנות אסון מירון שחלקן אספו עבורן מיליונים (!)).
הגרושות לעומת זאת משלמות לא פעם מאות אלפים על הליך משפטי,
בשביל לזכות בחירותן ולא מקבלות תמיכה מהקהילה.
גם חברתית האלמנות מקבלות הרבה תמיכה ואהדה.
לעומת הגרושות שנתקלות בהרבה שיפוטיות חברתית
ואוטומטית מתדרדרות בשרשת המזון ברגע שהן מתגרשות: לא רוצים לקבל את הילדים שלהן למוסדות,
לא רוצים להשכיר להן דירות ובכלל המבט עליהן מאוד עקום…
המודעות הזו מאוד חשובה לפני חגים (פורים, פסח…) להתעניין בחברה או בשכנה הגרושה
שיש לה איפה להיות בסעודה, לשלוח לה משלוח מנות…
ב. לא רק לגרושות לא קל בחגים…
גם עולים שאין להם הרבה משפחה בארץ. מי שיש לו רק את משפחתו הגרעינית
ורואה מסביב חגיגות המוניות עם התקבצויות של כל הגיסים, הבני דודים, הסבתות, והגיסים
זה מציף לא פעם את תחושת הניתוק והחוסר שייכות.
גם בעלי תשובה שאין להם משפחה מורחבת שהם יכולים להתארח אצלה
ואם הם לא משתייכים לקהילה חזקה גם לרוב תחושת הבדידות מאוד מורגשת…
ב-36 מקומות התורה מזהירה על הצער של הגרים
ולפי חלק מהפוסקים גם מהגרים יש להם דין של גרים (גם אם לא עברו גיור)
והגירה תרבותית זו גם הגירה לכל דבר (למרות שמבחינה הלכתית לא נראה לי שיש להם דין גרים…)
ג. להרבה אנשים לא קל בפורים…
במשך המון שנים פורים היה עבורי סיוט (האמת לא רק פורים אלה חגים בכלל)
למרות שברובד החיצוני הייתי מוקפת במשפחה שלי עדיין חוויתי שם הרבה טריגרים…
מי שמסתובב עם הרבה בדידות או תחושת חסר או עצבות, או ריקנות
הדיסוננס בין השמחה, החגיגות, הרעש בחוץ,
לבין תחושת הבדידות, העצבות, או הריקנות שבפנים יכולה להיות מאוד קשה ומטרגרת.
אז אם פורים הוא חג מאתגר עבורך זו הזדמנות לזהות את הטריגר:
מה בדיוק כואב לי שם?
הבדידות? ההרגשה שלא רואים אותי? שאני לא מספיק חשובה לשכנות שלי?
(והטריגר לזה הוא שלא מביאים לי משלוחי מנות
או שלא מזמינים אותי לסעודה או שהזמנתי מישהו להתארח אצלי והוא לא נענה,
או שהסעדות פורים שלי נורא קטנה ושקטה…ועוד)
לעשות עיבוד סביב הכאב שלי ולהסכים לפגוש אותו.
ועד שזה קורה – כן, חגים זה לא קל.
אז להסכים לזה שכואב לי ושזה בסדר שזה כואב לי
לחבק את הכאב שלי ולהודות על זה שיש עכשיו חודש בלי חגים ובלי טריגרים…
ד. לנשים שמצפות מהקהילה שתראה אותן (כמו שרשמה בעלת הפוסט)
לחכות שהקהילה תשתנה ותראה אותך זה מתכון בטוח לאומללות.
דרכם של בני אדם זה להיות מרוכזים בעצמם.
לכן אם את רוצה שיהיה לך פורים שמח
כדאי להתארגן כמה גרושות ביחד ולעשות ביחד את הסעודה.
אם מראש את מסתובבת בתחושה שלא רואים אותך ואת לא חשובה לאנשים,
לא משנה מה המציאות החיצונית שתקרה את ממילא תראי שלא ראו אותך.
נורא קל במצב כזה לשקוע ברחמים עצמיים ועצבות.
אם זה קורה לך- זה הזמן לחפש נשים שההתמודדת שלהן יותר קשה משלך
ולחשוב איך את יכולה לשמח אותן בחג.
האנטיביוטיקה לרחמים עצמיים זה להיות בנתינה ותודעת שליחות.