אין מה לומר אנחנו בעיצומו של משבר.
משברים מובילים אותנו למצבי תודעה מיוחדים,
ועוזרים לנו להגיע להבנות ולהפנים דברים שלא הצלחנו בזמנים רגועים.
לא זוכרת מי טבע את הביטוי: "חבל לתת למשבר טוב להתמסמס"
עבורי זה ההתבוננות בתהליכים חברתיים ודיפלומטיים
עזרה לזהות תובנות ומחשבות שאפשר לקחת מהן הרבה לזוגיות שלנו ולמערכות היחסים שלנו
הנה התובנות שלי מ"חברות מברזל"- חלק א'.
את לא תרפאי אותו.
בעקבות הטבח הקשה שחווינו ראיתי לא מעט פוסטים של התפכחות של אנשי שמאל.
הרבה מהאמירות של אנשי השמאל עד עכשיו
היו אמירות עם פנטזיה שנצליח לרפא את הטרוריסטים:
"הם מתנהגים ככה בגלל שהם לא משולבים בחברה בישראל/בגלל שגירשו את משפחתם מישראל/
בגלל העוני שהם חיים בו"
ואם רק ניתן להם, נוותר להם ונשלב אותם הם ישתנו, ויפסיקו להיות מחבלים.
קשה להם מאוד להפנים שהטרוריסטים הם טרוריסטים פשוט כי הם כאלה.
זה לא קשור למשהו שאנחנו עשינו או לא עשינו.
קשה להיישיר בזה מבט. ולהבין שאין משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לגרום להם להשתנות.
במסגרת העבודה שלי אני עובדת המון עם נשים שהבעלים שלהן מאוד חולים.
נפשית. רגשית. רוחנית.
והמון אני שומעת מהן את הרצון לגרום לו להשתנות:
אולי אם אעשה ברוגז ואכעס עליו הוא ילך לטיפול?
אולי אם אכבד אותו מאוד מאוד מאוד הוא ירצה לעשות שינוי?
אולי אם אוהב אותו ואתן לו המון הערכה וחום ואכפתיות זה מה שיניע אותו?
עיקר העבודה זה לעזור לאשה הזו להפנים שכמו שלא את גרמת לבעלך להיות חולה
אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לגרום לו להשתנות.
לא בברוגזים, לא בעונשים, לא בעזרת אהבה והערכה. פשוט לא.
אם את רוצה שיהיה לך טוב השינוי יכול לקרות רק אצלך.
יש לנו זיכרון של דג בקלה.
3 ימים אחרי הטבח בעלי עשה עבודה בת"א ליד תיאטרון כל שהוא וצילם לי את מה שהוא ראה:
עשרות שולחנות שהציעו לחילונים שעברו ברחוב לעשות הפרשת חלה.
רבניות שקצת בירכו את העוברים והשבים.
המדהים הוא, שבאותו מקום בדיוק היו מלחמות בזויות על תפילה בהפרדה
לפתע אף אחד לא היה מוטרד מהדתה,
אף אחד לא התלונן שזה לא חוקי להציע לעשות הפרשת חלה במרחב הציבורי.
באמת אחרי השבת השחורה יש פתאום אחדות מדהימה
ערבות הדדית שלא תיאמן.
וכ"כ הייתי רוצה לצעוק: "ה' למדנו את הלקח, בבקשה שנתעורר מהסרט אימה שאנחנו נמצאים בו"
הייתי רוצה להאמין שלמדנו משהו ונשאר מאוחדים גם אחרי שתיגמר המלחמה
אבל אז אני נזכרת שהאסון שחווינו
זה פיצוחים לעומת מה שחווינו בשואה.
האם אחרי השואה למדנו את הלקח?
ממש לא.
מספר שנים אחרי היינו שסועים, ומפולגים מסוכסכים.
מן הסתם גם אחרי שתיגמר המלחמה נחזור ל"זעם הקדוש שלנו"
ונחזור להשתלח בכל מי שלא נראית לנו מספיק צנועה וצדיקה
ולריב, לתקוף ולרמוס כל מי שמבקש תפילה בהפרדה.
כמה חשוב לפעול ולהיות בעשייה.
מספר ימים אחרי הטבח ראיתי מישהי מאופקים שפרסמה שהיא מחפשת להתארח בדירה בבית שמש.
התקשרתי. הסברתי כמה נוח ונחמד אצלנו.
האשה הודתה לי ואמרה: "תודה רבה. קיבלתי עוד כמה הצעות ואני בודקת."
שיעשע אותי שכמות האנשים שמציעים עזרה לתושבי העוטף,
היא גדולה בהרבה מהעזרה שהאנשים בדרום מחפשים.
בשבועיים האחרונים ראינו התגייסות אדירה בכל תחום אפשרי:
בניית סרטוני הסברה, ניחום אבלים, אוכל וציוד לחיילים, תרומות דם
ואפילו ההתגייסות למילואים היתה הרבה יותר גבוהה ממה שבאמת גייסו.
למה?
בשעת טראומה (וכולנו חווינו טראומה) המוח שלנו מפריש הורמוני דחק.
הורמונים שנותנים לנו כוח וסיבולת לפעול בנסיבות חריגות.
אנשים שעושים דבר מה בקשר למצוקה שלהם
(במקרה של המלחמה: מבשלים ארוחות, מעבירים אנשים לבי"ח, מצילים אנשים)
משתמשים בהורמונים בהתאם ליעודם ולכן נמצאים בסיכון נמוך בהרבה לסבול מדחק פוסט טראומטי.
לעומת זאת חוסר אונים ושיתוק מונעים מאנשים להשתמש בהורמוני הדחק כדי להגן על עצמם.
כשזה קורה ההורמונים עדיין מופרשים אבל הפעולות שהם אמורים לתדלק - מעוכבות.
דפוסי הפעולה שאמורים ונועדו לקדם התמודדות מופנים פנימה - כלפי האדם.
הורמונים שהמטרה שלהם לגרום לנו לפעול להציל את החיים שלנו.
אשה שמתמודדת עם אלימות (פיסית, רגשית, מינית, כלכלית)
או התעללות מכל סוג שהוא גם היא חווה טראומה.
אם היא לא פועלת ולא עושה כלום כדי לשפר את מצבה,
והיא נמצאת בחוסר אונים ורק מחכה שבעלה ילך, ויעשה ויטפל בעצמו
היא משאירה את הורמוני הדחק שנועדו בגוף שלה להניע אותה לפעולה לפעול נגדה.
לכן המלצה חמה שלי: אם את סובלת מהתעללות כל שהיא בזוגיות- תפעלי כדי לשפר את המצב שלך.
אל תכנסי לחוסר אונים.
התוכנית שלי לבניית מובחנות היא אפשרות אחת כדי להתחיל לפעול,
אבל בטוחה שיש עוד שפע של תוכניות, טיפולים וסוגי עבודות מצויינים בשוק
שיכולים לעזור לך לקדם את המצב שלך.
כמו שאמר ד"ר בסל קולק (מחבר הספר "נרשם בגוף)
"כשאנששים נאלצים להכנע לכוח עצום, כמו אצל רוב הילדים שעוברים התעללות,
ונשים שסובלות מאלימות משפחתית וגברים ונשים שהיו כלואים
לעיתים קרובות הם שורדים באמצעות הימענות כנועה. (כלומר ריצוי)
הדרך הטובה ביותר להתגבר על דפוסי הכניעה שנחרתו בהם היא להחזיר להם את היכולת הגופנית לפעול ולהתגונן...."
מניחה כאן את ההזמנה להצטרף לתוכנית שלי לבניית מובחנות (שזו בעצם תוכנית לבניית יציבות,
ויציבות הכי קריטית דווקא בזמני חוסר יציבות ועוד יותר הכרחית למי שחיה עם אדם לא יציב)
מקווה בימים הקרובים לכתוב חלק ב'
שנדע זמנים טובים יותר...
אנחנו משתמשים בקבצי cookies כדי לשפר את החוויה שלך באתר. באישור השימוש- האתר יעבוד בצורה הטובה ביותר עבורך. אם לא תאשר/י, ייתכן שחלק מהאפשרויות לא יפעלו.
