כבר מלא שנים חושבת לעצמי שבא לי לרדת במשקל
ולפני 5 שנים לראשונה החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה ולהצטרף לתוכנית דיאטה בתשלום.
(היום אף אחד לא קורא לעצמו דיאטה, אלא כולם קוראים לזה:
תוכניות לשמירה על אורח חיים בריא
אבל בתכלס הכל אותו הדבר:)
אחרי התוכנית הראשונה שלא צלחה נכנסתי לעוד תוכנית, יותר אינטנסיבית…
ולמדתי והתבוננתי הרבה במה שמלמדים אותנו….שמתי לב שאפשר ללמוד הרבה מדיאטות,
שמירה על משקל ואכילה לחיי זוגיות.
הנה התובנות המרכזיות שלי לפניכם:
- לא להגיע למצב של רעב.
אחד הדברים הכי חשובים שחזרו על עצמם בתוכניות שהייתי בהם,
זה לא להגיע למצב שאת מורעבת.
כי כשאת מורעבת הסיכוי שלך לא לטחון מכל הבא ליד כאילו אין מחר הוא לא מאוד גבוה.
אם לא אכלת מהבוקר, מתוך מחשבה אולי שזה מרזה ואת חוסכת קלוריות
ואת מגיעה למשרד ועומדים מולך בורקסים מיובשים משבוע שעבר,
בסבירות גבוהה הם ימצאו את עצמם בדרך לבטן שלך…
אם את יוצאת לאירוע – תוכלי קודם בבית שתבואי שבעה,
ואז ההמבורגרים בבר פתיחה יראו כבר פחות אטרקטיביים.
לכן תמיד חשוב בבוקר, צהריים וערב לאכול מסודר כדי לא להגיע למצבים של זלילה בלתי נשלטת.
איזה רעיון מדהים חשבתי לעצמי!
יש סטיקר מאוד דומה באושר עד:
"אם אתה רעב, אל תכנס אלינו".
ואני חשבתי לעצמי שהוא נכון לכל תחום בחיים.
אם את רוצה לשווק מוצר מסויים, אבל את עכשיו ממש חייבת כסף, וחייבת למכור, וחייבת שיסגרו איתך-
זה לא הזמן לעשות שיווק.
שיווק ממקום מורעב, וה"אני חייבת" הוא שיווק שנשמע נואש ואנשים אף פעם לא קונים מאנשים נואשים.
כנ"ל אם את רווקה ורוצה לחפש זוגיות, אבל מרגישה נורא בודדה-
זה לא הזמן לחפש זוגיות!
קודם תטפלי בעניין הבדידות שלך, ורק כשתרגישי טוב עם עצמך, רק אז צאי לחפש זוגיות.
אם את רוצה יותר קשר או יותר חיבור עם בעלך
וכשהוא לא מתייחס אליך את חווה המון בדידות, דחייה ועצב אז את כנראה במקום רעב.
זה לא הזמן ליצור קשר כשאת מורעבת.
גבר שמרגיש שהוא רעב למין ומנסה ליזום מעמדת הרעב שלו- אין דבר מוריד ודוחה יותר.
במצב כזה הוא יכול לקבל או מין מרצה ו"עושה טובות" או לא לקבל כלום…
כשאתה מורעב זה לא הזמן ליזום….
- להתכונן מראש.
תכנון, תכנון, תכנון…
אולי את עובדת במשרד עד 16:00
אוכלת ארוחת בוקר מסודרת, אבל עד שאת חוזרת הביתה את מורעבת מתה.
ואז את פותחת את המקרר ומגלה שכל מה שיש שם זה שאריות הפסטות של הילדים.
"זה חדש לך שאת חוזרת הביתה ומגלה שאת רעבה ואין מה לאכול?" אמרה לנו המנחה.
"תתכונני יום קודם מה את הולכת לאכול מחר.
תדאגי לזה שכשאת חוזרת ב-16:00 מהמשרד שיהיה לך אוכל בריא ומאוזן במקרר"
באמת…זה לא חדש…וכל פעם מחדש אני נופלת באותם המקומות.
חשבתי לעצמי. פשוט כי אני לא מתכוננת.
חשבתי לעצמי על כל הנשים שאני מלווה בתוכנית מובחנות שחוזרות שוב ושוב לאותם המקומות:
הבעל עושה משהו שמפעיל אותן ומכאיב להן,
מתוך המצוקה והכאב הן מגיבות בצורה לא כ"כ יעילה ומקדמת
(בוכות, עושות ברוגזים, מאיימות בגירושים, עושות שיחות חינוכיות, ועוד ועוד)
רובן מודעות לזה שהן עשו את הפעולה הזו כבר עשרות פעמים לפני כן וזה עזר קדחת…
"אז מה לדעתך היית רוצה לעשות בפעם הבאה כשבעלך מפעיל אצלך את הטריגר הזה שוב?" אני שואלת.
"האמת אני לא יודעת…"
אם אני מופעלת כל פעם מחדש מאותו הטריגר אבל לא יודעת איך להגיב פעם הבאה,
סביר להניח שאעשה שוב את אותה הפעולה.
כשבנ"א לא יודעים מה לעשות, הם עושים את מה שהם יודעים.
ואם עד היום ידעתי רק לבכות ולעשות פרצופים עצובים…סביר להניח שזה מה שאעשה פעם הבאה.
בתוכנית הליווי שלי אנחנו נלמד לזהות טריגרים שנלחצים אצלי- ונלמד איך להגיב בצורה בריאה ומקדמת יותר,
בצורה שתביא הרבה יותר ריפוי עבורי, ויותר קירבה, אהבה ואינטימיות בזוגיות שלי. - אכילת יתר היא בעיה רגשית, לא תזונתית.
כל פעולה שאנחנו עושים שמשרתת את ההישרדות שלנו מפרישה דופאמין במוח שלנו
דופאמין זה הורמון שגורם לנו להרגיש טוב.
בעצם אוכל תמיד משפיע על ההרגשה שלנו.
לכן כל אכילה היא בהכרח אכילה רגשית. אין אכילה אחרת.
לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת מה ומתי וכמה לאכול.
יש הכל ברשת בחינם ובשפע.
ועדיין הדיאטות זוכות לאחוזי כישלון מפוארים ביותר (מעל 95% כישלון!)
הסתכלתי על כל תוכניות ההרזיה שיצא לי להכיר ועל האופן בו הן בנויות:
בחלקן המלווה המרכזית של התוכנית היו דיאטניות קליניות,
וברובן היו נשים שהצליחו בעצמן לרדת במשקל ועכשיו פיתחו שיטה שתעזור גם לך.
לאף אחת מהן לא היה רקע טיפולי מעמיק.
חלקן עשו קורס וחצי באימון אבל בקושי היה התייחסות לרגשות ולעבודה הרגשית סביב אוכל.
כשקראתי את ספרה על ד"ר ענת גור "עצם זר" שעוסק בקשר בין הפרעות אכילה לפגיעות מיניות
(רוב הנשים עם הפרעות אכילה יש להן רקע של פגיעות מיניות)
הבנתי שבעצם לא רק נשים עם הפרעת אכילה מאובחנת משתמשות באוכל כדי ליצור חוויה של שליטה וביטחון
אלא כולנו.
אכילת יתר היא בעיה רגשית! לא בעיה של חוסר ידע מה ומתי לאכול.
הזוגות שאני פוגשת שמתמודדים עם אתגרים בחשק מגיעים אלי לא פעם
עם איזה ציפיה שאתן להם איזה "טיפ".
עצות לצורת מגע או אביזרים או שמנים שיעירו את החשק של הצד "הבעייתי".
וכשאני מתחילה "לחפור" אני מרגישה אותם לרוב בחוסר סבלנות
…יאלה…תגיעי לתכלס…אין לנו סבלנות לחפירות…
מיניות היא תמיד דבר רגשי. תמיד יש שפע של צרכים רגשיים שמסתתרים מאחורי הרצון למפגש מיני,
וכל עוד הצד שרוצה יותר, לא ילמד לזהות אותם, לתת להם מקום, לתת להם מענה
הוא ימשיך ליזום מהמקום המורעב רגשי שלו ולא יבין למה זה ככ סוגר את הצד השני,
וימשיך לחפש איך לטפל בצד הבעייתי, נטול החשק,
על ידי חפירות ארכיאלוגיות, קרמים, שמנים, הלבשה וכו…
אבל החיפוש בעצם מתרחש במקום הלא נכון… - אנחנו רוצים לא את מה שאנחנו צריכים.
אחרי 2 תוכניות של דיאטה זה הספיק לי.
הבנתי שזה לא בשבילי הדבר הזה.
אם שתי התוכניות שניסיתי לא עבדו לא יעזור לחזור על אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה.
אבל המדהים הוא שהסתכלתי על הבנות שהיו איתי בקבוצה:
רובן הגדול התחילו את התוכנית, ירדו, נשברו,העלו הכל פלוס ריבית והצמדה,
חזרו שוב לתוכנית שהינו בה או לתוכנית אחרת,
שוב פעם ירדו, שוב פעם נפלו, עלו, חזרו, ירדו, הלכו לתוכנית אחרת, ושוב ושוב ושוב…
פגשתי נשים שעשרות שנים בלופ הזה (!!!)
כששאלתי אותן למה אתן ממשיכות לחזור על אותם הדברים שוב ושוב ושוב למרות שראיתן כבר לא מעט שנים
שהם לא מחזיקים מעמד: כולן ענו לי את אותה התשובה:
אני רוצה להיות יפה וחטובה! רוצה לחזור למשקל החתונה שלי.
לי מהצד היה ברור שמה שאותן הנשים צריכות זה,
בכלל לא ללכת ללמוד עוד תפריט ומה מותר לאכול אחרי 19:00 בערב…
לי היה ברור שהן צריכות לעשות עבודה רגשית.
ללמוד לאהוב את עצמן, לעבד טראומות ילדות, לעבוד על הצבת גבולות ועוד
ואז הקילוגרמים כבר ינשרו מעצמם.
לא יודעת להגיד כמה ומתי. פשוט יודעת שזה יקרה.
כבר לא יהיה צורך במשקל העודף שמשרת אותן כרגע וזה יקרה…
אבל מה שאנחנו רוצים לרוב, זה לא מה שאנחנו צריכים.
ובגלל שטיפול רגשי יסודי ועמוק, לא מבטיח לנשים את גוף חלומותיהן תוך זמן קצר,
הן ממשיכות לחפש את הפיתרון איפה שכן מבטיחים להן את זה….
חשבתי גם על כל המאות ואלפי הנשים שאני פוגשת- שמשהו קשה להן בזוגיות.
כואב להן בהתנהגות של הבעל שלהן.
הפנטזיה שיש בראש של כולנו הוא שהוא ישנה את ההתנהגות שמכאיבה לי
ואז יהיה לי טוב, ארגיש שמחה. תהיה לי זוגיות מדהימה.
ואז הן מנסות לתקן את העניין:
מסבירות לו בכל מיני טכניקות, לוקחות אותו לשיחה אצל הרב, סוחבות אותו ליעוץ זוגי,
לומדות טכניקות להיות נשיות יותר או טכניקות בתקשורת מתוך מחשבה שזה מה שיגרום לשינוי המיוחל, ועוד ועוד…
חלקן נמצאות בלופים האלה המון שנים, לפעמים אפילו עשרות שנים (!!!) והתוצאות די מאכזבות…
אני מזמינה אותן להצטרף לתוכנית שלי שתעזור להן להתמודד עם מה שכואב להן בזוגיות,
מה שמפריע להן ומפעיל אותן מול הבעל שלהן.
אבל אז מגיעה השאלה:
ותוך כמה זמן אחרי התוכנית אראה את השינוי אצלו?
השינוי אצלו יקרה. אני יודעת.
אבל הוא יקרה רק כשתבואי באמת לטפל בעצמך. לא בו. לא לחפש את השינוי שלו.
כשאני לא מבטיחה את השינוי אצלו אני מיד שומעת את האכזבה בצד השני.
"טוב אני אחשוב על זה" הן אומרות לי,
וממשיכות לתוכנית הבאה שתבטיח להן שהבעל שלהן ישתנה…
אחח הפנטזיה…כשהפנטזיה כל כך חזקה אין פניות בראש לשמוע שיש פיתרון אחר, צורת עבודה אחרת,
דרך התמודדות הרבה יותר יעילה, ומצמיחה ומפתחת ומענגת…