"אני הקשבתי לזום על הפערים,
ואת מספרת שם על גבר שאשתו לא הלכה 5 חודשים למקווה
והיא אומרת שהוא לא מתלונן, כי הוא מפחד ממנה,
ואת גם אומרת שם שגבר שמפחד מאשתו, זה מה שגורם לה לא להימשך אליו,
אבל האמת אני חושב למה הוא מפחד ממנה?
והתשובה: כי היא הפחידה ומפחידה אותו בכל מיני צורות…"
כתב לי בעל ששמע את הדברים ונשמע שהדברים שלי פגשו אותו
מהכיוון של מישהו שמפחד מאשתו ומרגיש שמאשימים אותו בזה שהוא פוחד מאשתו.
בעצם הוא אומר הסיבה בגללה אני פוחד מאשתי היא בגלל
שהיא מפחידה אותי….
איזה שיתוף מעניין!
מה קדם למה? האם קודם היא הפחידה אותו ולכן הוא מפחד ממנה?
או קודם הוא פחד ממנה ואז היא הפחידה אותו?
זו שאלה מעניינת לחיים של כולנו כשאנחנו מרגישים מאויימים או מפחדים ממישהו בחיים שלנו.
לרוב כשאנחנו חווים פחד אנחנו מייחסים את הפחד
לגורם ההפחדה: הוא הפחיד אותי ולכן אני מפחדת.
למשל:
אם אני רוצה להפחיד את הילדים שלי שאם הם לא יתנהגו יפה…אז…
במה אני מפחידה אותם? שלא יקבלו ממתק.
אף פעם לא ניסיתי להפחיד אותם בזה שלא יקבלו סלט.
למה? כי הם מפחדים שהממתק ישלל מהם
ומשלילת הסלט הם דווקא לא מפחדים.
אם כבר כשהם כועסים הם יכולים להפחיד אותי
שהם לא יאוכלו סלט…
אם יש לי עובדת שכל העסק נשען עליה
אני אפחד שהיא תעזוב אותי. לכן אם היא תפחיד אותי שהיא תעזוב
אני באמת אפחד ואנסה בכל דרך אפשרית לשכנע אותה להשאר.
כלומר- קודם פחדתי שהיא תעזוב ורק לאחר מכן היא הפחידה אותי.
אבל אם יש לי עובדת שאני גם ככה לא מרוצה ממנה והעובדת תאיים עלי שהיא עוזבת את העבודה,
קרוב לוודאי שזה לא יפחיד אותי.
להפך אני ארגיש הקלה שהיא עזבה וחסכה ממני שיחות לא נעימות וביורוקרטיות.
גורם ← פחד
אבל המציאות היא בדיוק הפוכה!
קודם יש פחד, קודם אני חווה פחד שאולי הוא רדום רוב הזמן,
אולי הוא לא ממש נוכח בחיי היום יום שלי אבל הוא קיים
ורק לאחר מכן מגיע טריגר שמעיר אותו וגורם לי לפחד.
פחד ← גורם
למשל:
אשה שבעלה מאיים עליה בגירושים
היא אשה שבעלה זיהה את הפחד נטישה שלה ובסך הכל מפעיל אותו.
אשה שמפחידה את בעלה בזה שהיא תעשה לו "ברוגז" אם הוא לא יעשה כפי רצונה
זו אשה שזיהתה אצל בעלה את הפחד מהפרצופים שלה.
בקיצור הפחד קדם להפחדה…
לרוב כשאנחנו מפחדים אנחנו נבהלים, מתכווצים ו…או מרצים את הצד השני
שלא יכעס עלינו או מתעצבנים למה הוא כועס.
האמת שזה ממש פספוס! כשאני פוגשת פחד זו ממש הזדמנות לעצור ולהתבונן
"מה כל כך מפעיל אותי כאן?"
למה אני מפחדת שבעלי יעשה לי פרצוף? עם מה זה מפגיש אותי?
האינסטיקנט שלנו הוא להצדיק את הפחדים שלנו ולהגיד לעצמנו:
זה פחד מאוד מובן וצודק.
מה לא כל אשה היתה מפחדת שבעלה יעזוב אותה?
לא כל בעל היה מפחד שאשתו___?
מה זה לא לגימטי לפחד כשבעלי/אשתי מפחידים אותי ש…?
בודאי שזה לגיטמי לפחד.
כל פחד וגם כל רגש הוא הכי לגיטמי בעולם.
האם כל אחד היה חווה את הפחד שאני חווה? לא. הפחדים שלנו מאוד שונים.
כשאני והחברה שלי נפגשות באותה המציאות בדיוק – הפחדים שצפים אצלנו הם שונים.
זוכרת בתחילת הקורונה אני הייתי פשוט מבועתת מפחד.
אבל מה שהפתיע אותי זה כשהסתכלתי מסביבי וראיתי אנשים שונים
ואיך כל אחד חווה פחדים שונים:
גיסה אחת שלי לא חוותה שום פחד…
ובכלל לא הבינה ממה אני ככ מפוחדת.
"אז יושבים קצת בבית והילדים לא הולכים למסגרות, מה קרה?" היא התפלאה.
חברה אחת שדיברתי איתה היתה עם מלא פחדים רפואיים: שמישהו לא ידבק וימות…
חברה אחרת היתה עם פחדים כלכליים, שאולי עכשיו כל הכלכלה בארץ הולכת לקרוס
ושכנה אחרת בכלל פחדה על חיי החברה שלה…
שהולכים ודועכים בקורונה ובפחד שלה יותר לא יהיה מפגשים חברתיים ויציאות חברתיות.
למרות שהמציאות המשפחתית והכלכלית שלנו היתה מאוד דומה
הפחדים שכל אחת פגשה היו מאוד שונים.
למה? כי הפחד היה שם קודם…
הקורונה בסך הכל הציפה את הפחד הרדום
והעירה אותו לחיים.
גם בזוגיות ובמערכות יחסים אחרות- אם הפחד צף,
זה פשוט כי מישהו עשה לי טובה והעיר אותו.
ואם אני לא בורחת לכעוס על המעיר, אלא דווקא מוקירה תודה למי שהעיר את הדוב משנתו
ומתבוננת בו, חוקרת אותו, לומדת אותו
הוא הולך ומתפוגג ואני יכולה להרגיש איך עוד פצע בתוכי נרפא.