כתבתי (לתומי חשבתי)
דברים מובנים מאליו על ההתמודדות של הנשים הגרושות.
לא ציפיתי שהוא יגע בכ"כ הרבה אנשים.
היו המון שיתופים בסגנון של:
"קראתי את מה שכתב והלב שלי שתת דם והעין מדמע
אני גרושה חרדית כבר 6 שנים את הסבל שעברתי אי אפשר לתאר
שואה שקטה במלוא מובן המילה ואין מי שיבין ואין מי שיכיל ואין כמעט מי שיתמוך
וההתמודדות עם החיים שאחרי…
שאני כבר לא יודעת מה היה יותר רע.
איך משהו אמרה לי גירושין זה לבחור ביו רע לרע
השאלה עם איזה רע את מסוגלת יותר להתמודד.
אז בבקשה ממך תרימי את הכפפה תזעקו את הזעקה שלנו
אולי יחוס וירחם ויפתח פתח לנו ולילדינו העשוקים."
אבל בנוסף לשיתופים האלה היה הרבה שאלות/תהיות/התנגדויות
ממש חשובות שאני רוצה להביא לפניכם:
א. לא כולם כאלה...
אנשים גם כתבו לי
"השכנה שלי התגרשה ושניהם אנשים ממש טובים ועדינים ו…זה נראה שהתגרשו פשוט
בגלל פערי מנטליות ותרבות.."
או
"אבל לא כל המקרים הם כאלו קצה
באמת שלא יש לי חברה בעבודה שהתגרשה בעיקר על חוסר קשר וקרבה מינימליים…"
אני אתעלם רגע מהנחת היסוד שהיעדר קשר וקרבה מינימליים הם בעיה "בקטנה"
אלא אגיד כאן משהו אחר: אתם לעולם, לעולם! לא יודעים למה זוג התגרש.
אשה חכמה שלא מנוהלת מהנקמנות שלה
אם תישאל למה היא התגרשה לרוב תעמיד את השואל על מקומו
ותגיד שזה לא עניינו.
אם היא תחווה איזה שהוא לחץ לענות,
סביר להניח שתמציא איזה גרסה עדינה ותגיד שהיה "פערים בתפיסת עולם"
או "היו לנו קשיי תקשורת…"
רוב האנשים לא שופכים את כל הג'ורה לעיני כל עם ישראל.
לרוב מדובר באבא (או האמא) של הילדים שלה לכן היא תעדיף להוציא אותו בסדר.
יתכן שיש גם זוגות שהתגרשו בגלל דברים מינוריים,
אתגרי זוגיות רגילים שאם קצת סבלנות היה אפשר לעבוד עליהם.
פעם שמעתי משפט מרוזין רוזנבלום ז"ל (מומחית לכתיבה שיווקית)
שאמרה כגודל הכאב כך גודל הנכונות לשלם.
אז אם אני רואה אשה שמוכנה לשלם מחיר כ"כ כבד בשביל לעזוב נישואים
אני מבינה שהכאב בלהישאר היה הרבה יותר גדול.
(אכן בציבור הכללי המחיר של הגירושים הוא הרבה יותר נמוך. לכן שם אחוז הגירושים עומד על 30%
לעומת הציבור החרדי שאחוז הגירושים הוא 6% )
ב. התרפקות על העבר.
"את רואה שהיום יש יותר גרושים מבעבר,
זה כי אנשים רוצים לחיות בפחות אומללות מפעם?
זה בגלל שאנשים בדור שלנו נהיו גרועים יותר מפעם,
במובנים מסויימים ובהקשר של גירושין?
בעלי שמע לפני 25 שנה..
שהוא התעסק עם עשרות גירושין ורק אחד או אולי שתיים היו גירושין מוצדקים.
זה ידוע שבדור שלנו אנשים פחות מוותרים, פחות מנסים או מצליחים להתמודד,
זה נכון שיש גם מקרים מזעזעים. אבל באמת שלא כולם.
מה שבטוח שאחרי הגירושין לפעמים הזעזוע גרוע מאד וצריך לנסות ולעזור למסכנות האלו,
אבל תשאלי את חלקן, אם הן היו יודעות מראש לאן הן הלכו,
אם הם לא היו רוצות להחזיר את הגלגל אחורנית…"
למרות שאנחנו מאוד אוהבים להתרפק על העבר ולהגיד כמה בעבר הכל היה נפלא
זה שבעבר היתה מציאות אחרת זה לאו דווקא אומר שהיא היתה טובה יותר.
בני אדם הם תמיד אותם בני אדם. בכל מקום ובכל זמן.
זה לא שבעבר אנשים היו בעלי מידות אציליות ונעלות והיום כולם
כאלה נבלות…אז למה בעבר התגרשו פחות?
פשוט כי היה אי אפשר.
בעבר לאנשים רבים לא היתה אפשרות כלכלית להתגרש.
החיים היו הרבה יותר קשים והשרדותיים,
גם מבחינה חברתית לא היתה שום לגיטמציה להתגרש.
נשים רבות לא פירנסו והדרך היחידה שלהן לשרוד היתה להישאר בנישואים בכל מחיר.
ואנשים היו מוכנים לסבול חיי סבל ואלימות אבל לא להתגרש.
לא היתה מודעות לנושא האלימות נגד נשים ונשים רבות נשארו לחיות בתנאים קשים מאוד…
אז לפני שאנחנו מתרפקים על העבר כמה בעבר הכל היה מקסים ונפלא כדאי לדעת
שאולי דווקא זה שיש יותר גירושים בדורנו זה לאו דווקא דבר שלילי.
לדעתי זה מצב מבורך בו אנשים לא חייבים יותר לחיות תחת התעללות ואלימות.
האם הנשים היו רוצות להחזיר את הגלגל לאחור?
האמת טרם פגשתי כאלה. אולי יש.
ג. הגבר לא תמיד הבעייתי.
"…כתוב יפה, אבל יכול להשתמע מזה כאילו בכל מקרי הגירושין, ה"בעייתיות" היא תמיד בגבר.
אני מבין את הרצון לחזק את הנשים הגרושות
(למרות שהגברים צריכים חיזוק לא פחות ובדרך כלל לא מקבלים)
חבל שהדרך היא לחזק בצורה שצריכה להיראות כאילו היא
"על חשבון" הגברים, מניח שלא באמת התכוונת לזה."
או "זה גורם לי לא פעם לתהות מה הסיפור של הגברים
והאם יש יותר בעיות לגברים מאשר לנשים.
זו כמובן לא אמירה אלא תהיה שאני מנסה להבין.."
אכן. נשים אלימות ומתעללות לא פחות מגברים.
אבל אופי האלימות של נשים הוא שונה.
אם אלימות של גברים באה לידי ביטוי לרוב בשתיקות ארוכות, מכות, קללות, העפה של חפצים,
איומים, דורשנות מינית וכו.
אלימות נשית באה לידי ביטוי בביקורת כרונית, צעקות, השפלות,
סירוב ללכת לטבול, הסתה של הילדים נגד האבא ועוד ועוד.
בגלל שיש היום מודעות לאלימות נגד נשים (יש אפילו שבוע המודעות לאלימות נגד נשים)
אין בכלל מודעות לאלימות נגד גברים.
עוד נקודה חשובה היא שאנחנו כנשים,
הרבה יותר פונות לעזרה, הולכות לקורסים, סדנאות, ייעוצים וטיפולים,
גברים לעומת זאת פונים לעזרה רגשית באחוזים מזעריים.
השילוב של השניים מוביל לזה שרוב הגברים שחיים תחת אלימות כלל לא מודעים לזה שזו המציאות
שבה הם נמצאים,
מה שאומר שרובם לא יעזבו קשר רעיל ומתעלל, ולא יפעלו כדי לעשות משהו
בשביל להפסיק את ההתעללות מולם.
פגשתי לא מעט גברים רופסים, תלותיים מאוד והתלות שלהם כמובן מאפשרת אלימות
שלא היו מודעים בגרם לזה שהם נמצאים במערכת יחסים אלימה
(בניגוד לנשים שלרוב מודעות שיש אלימות כל שהיא בקשר שלהן).
אז האמת שהמצב של הגברים בזוגיות הוא דווקא קשה יותר.
ועוד הערה קטנה על המשפט: ""בעייתיות" היא תמיד בגבר"
הבעייתיות היא תמיד בשני בני הזוג.
הצד המוכה והקורבן הוא "בעייתי" (המילה היותר מדוייקת בעיני היא פצוע, או חסר אונים)
לא פחות מהצד התוקפן והאלים, וכתבתי על זה כבר אין ספור פעמים
אבל אין מה לעשות התפיסה החברתית היא שונה מאוד.