לפני כמה ימים העליתי סרטון שבו דיברתי שהמטרה של התוכנית מובחנות
היא לא "להשקיע בזוגיות" ולא "לשפר את הזוגיות"
אלה המטרה היא לעזור לעצמי, ולגרום לזה שלי יהיה יותר טוב.
כמו שאשה שבעלה מתמודד עם מחלה מסוימת (גופנית או נפשית) או נפל כלכלית או משבר אחר פקד אותו,
תלך לסדנא או קורס או יעוץ כדי ללמוד להתמודד עם המצב הזה טוב יותר…
גם אם זה לא ירפא את בעלה מהמחלה או יפתור לו את המצב הכלכלי
אבל זה יעזור לה להרגיש טוב יותר….
"בעיני זה לא כל המטרה" מישהי הגיבה לי "זה חצי או רבע פתרון"
"מה כן הפיתרון שאת מחפשת?" התעניינתי.
"הלוואי והייתי יודעת. אין לי תשובה.
אבל מה שאת מציעה- רק שאני ארגיש טוב זה לא המטרה מבחינתי". הסבירה.
"מה כן המטרה??" התעקשתי.
"זוגיות…מה זה זוגיות את שואלת?
זוגיות היא מערכת יחסים הדוקה בין שני פרטים המורכבת לרוב
מיחסים חמים של אינטימיות, קרבה, שותפות, דאגה ונאמנות" פירטה לי.
אני שומעת אותה מדברת שוב ושוב על זוגיות, זוגיות זוגיות…
אבל מה בעצם היא רוצה?
למה להיות שלווה ושמחה זה רק רבע פיתרון? מה הפיתרון המרכזי שהיא מחפשת?
"אני מבינה. אז כרגע מה שהיית רוצה יותר זה ללמוד
להיות יותר בדאגה, נאמנות, אינטימיות, קירבה ושותפות עם בעלך?
או שהיית רוצה שבעלך יביע את האיכויות האלה כלפייך?" איתגרתי אותה.
"זו עבודה של שנינו. אין ספק שלעבוד על עצמי כדי שארגיש טוב
יקדם בהרבה, אבל זה לא מספיק ולא הכל.
זה עצוב לחשוב שזה מספיק." שוב הדגישה לי.
"כרגע, ע"מ להגיע ליעד, מה יותר חסר:
העבודה שלך או העבודה שלו?" שאלתי
"שלו" ענתה לי בלי למצמץ…
כאן הכל נהיה ברור ובהיר…
כן זה עבודה זוגית.
כן אני צריכה לעשות דברים
אבל בתכלס…מה שבעיקר צריך זה שהוא יעשה…
לכן לעשות את שלי…לדאוג לרווחה הנפשית שלי זה רק רבע פיתרון…
כי עיקר הפיתרון זה שהוא יעבוד על עצמו…
"כלומר לעשות תהליך עם עצמי זה לא מספיק.
חייבים שגם הוא יעשה תהליך…זו תובנה מעניינת" עניתי לה
"לאיזה תוצאות המחשבה הזו הובילה אותך? יותר שלווה ושמחה ואהבה או יותר סבל ואומללות?"
"לא חשבתי על זה. אבל עכשיו כשחושבת זה מאוד עצוב אם לא תהיה עבודה מצידו…"
(ברור…זה היה ברור שזה מה שחשוב לה מהמשפט הראשון…)
יש כאלה מצבים בהם רק צד אחד עובד,
והצד השני לא מוכן לזוז.
אז מה לעשות אין ברירה וזה עצוב ומאכזב מאוד…
יש לא לסבול- שזה נפלא…
ויש זוגיות, אהבה, האם הקורס שלך מוביל לשם? הבנתי ממך שלא…" כתבה לי…
חשבתי לעצמי שזו התכתבות ממש מעניינת עם אשה שכבר ניסתה לא מעט תהליכים, קורסים וסדנאות…
ועדיין נמצאת עמוק בתוך הסבל…
נתחיל מהסוף – בשביל למנוע עוד אכזבה לשואלת עניתי לה שהתוכנית שלי לא תתאים לה…
לא בגלל שהתוכנית מובחנות שלי לא מובילה על פי רוב לזוגיות קרובה ואוהבת יותר
אלא שבשביל להגיע לזוגיות קרובה ואוהבת צריך לשחרר את האחיזה והתבנית המחשבתית:
"בעלי צריך לעשות עבודה. הוא אמור…הוא חייב…" כל עוד יש תבנית כזו
והאשה לא מצליחה (וכאן אפילו לא רוצה) לשחרר אותה – שום תוכנית לא תעזור…
אין דבר מעכב יותר תהליכים מאשר הציפיה שהצד השני יעשה אותם.
הכותבת מאוד רוצה שבעלה יעשה תהליך/עבודה/שינוי כל שהוא.
אני מאוד מבינה אותה. זה מאוד טבעי שאם יש משהו בהתנהגות של הבן זוג שמפריע לי
לרצות שהוא יעשה משהו בנידון…
הבעיה…הציפייה שהוא יעשה תהליך דווקא מונעת ממנו לקרות.
הפיתרון: כשהדבר שמפריע לי כ"כ אצלו מפסיק להפריע לי כ"כ,
מפסיק להכאיב לי או לכל הפחות יש לי דרך וכלים להתמודד עם הכאב שעולים בי
הציפיה שלי לשינוי שלו פוחתת, הדרישה שלי שיעשה תהליך קטנה משמעותית
מה שמעלה את הסיכוי שהתהליך הזה אכן יקרה עשרות מונים…
זוגיות, זוגיות זוגיות…
גם כאן, וגם בהתכתבויות אחרות עם בנות אני שומעת הרבה את המילים "עבודה זוגית"
או "תקשורת זוגית" או "השקעה בזוגיות"…
כל אלו מילים יפות, אך מה עומד מאחוריהם?
מילים שאני בחיים לא הבנתי.
איך אפשר "לעבוד על הזוגיות?" או לעבוד על "התקשורת הזוגית"?
אני בקושי בקושי יודעת איך לעבוד על עצמי או על התקשורת שלי…וגם זה בדם יזע ונהרות של דמעות…
לרוב כשמתחילים לחפור יותר לעומק ולברר מה הציפיה שיש לנו מכל ההשקעה והעבודה הזוגית
מסתתרת המחשבה של: "כן אני צריכה ללמוד לתקשר אחרת אבל גם הוא צריך…"
"כן זו עבודה של שנינו אבל גם הוא צריך…"
וכשחופרים עוד יותר לעומק מה הדבר הכי חשוב שיקרה,
מתגלה שהרצון המרכזי שהשינוי יקרה בצד שלו…בשדה שלו…וכשיש ציפיה כזו
כמובן שזה מציף בנו הרבה עצב, יאוש, כעס ותסכול….
כי לגרום לשינוי של הצד השני זה מתכון לאומללות…
אין לי פיתרון ומתכון לאושר. אבל יש מתכון ברור וודאי לאומללות: לחכות לבן הזוג שישתנה…
פריצת הדרך, השלווה והאהבה יגיעו לחייך אחרי שתמצי את כל האפשרויות האחרות.
"אז איך מגיעים לדרגה הגבוה הזו?" מישהי הגיבה לי על ההתכתבות
"ברור שאם אני נרשמת לתוכנית כל שהיא
אני מצפה לשנות את חיי לטובה!"
בשביל שחיי ישתנו לטובה צריך שיקרה אחד מן השניים:
א. מה שמפריע לי בצד השני יפסק, ישתנה.
ב. מה שמפריע לי אצל הצד השני פחות יפריע לי. יהיה לי כלים להתמודד עם זה.
כמובן באופן אינטואיטיבי כולנו רוצות את האפשרות הראשונה ונוקטות בכל הכלים העומדות לרשותנו כדי שזה יקרה:
בוכות, מאיימות, סוחבות ליעוצים זוגיים, עושות ברוגזים, מתרחקות, לוקחות לרבנים,
נרשמות לקורסים וסדנאות שאמורים לחולל את השינוי המיוחל בבן הזוג
וכל אחת עד כמה שידה מגעת…רק אחרי שמיצינו את כל האפשרויות…סבלנו מלא…
אנחנו מתחילות להגיע לתובנה,
שעוד מאותו הדבר לא יעזור ואז נפתח לנו משהו במחשבה לגבי אפשרות ב'…
אולי הפיתרון לסבל שלנו נמצא אצלנו.
יש נשים עם סף סבל גבוה ומסוגלות לסבול ככה עשרות שנים
ויש נשים שאחרי שנים בודדות נגמר להן…
האמת היא שבכלל לא צריך להיות בדרגה גבוהה בשביל זה.
צריך רק את הרצון הבסיסי להפסיק לסבול…