8 דברים חשובים שלמדתי מהרצח של דיאנה רז

טוב גם אותי זה תפס בהלם מוחלט.

בעלי התקשר אלי עם המילים: "שמענו עכשיו בחדשות שרצחו את חברה שלך" נשתלתי בכסא.

כל החברות שלי עברו לעיני רוחי ב-3 שניות האלה.

בסוף הוא אמר את השם. "לא יכול להיות" חשבתי לעצמי.

נכנסתי לגוגל. "כן, הוא צודק. זאת היא" התמונה שלה בענק לא השאירה מקום לספק.

אז לא היינו ממש חברות, אבל כן הכרתי את דיאנה באופן אישי.

אחרי הכל, כולנו, כל החבריה שעובדים בדיגיטל, בקורסים אינטרנטיים די מכירים אחד את השני.

רגשות של הלם, חרדה, ואדרנלין מילאו את גופי.

כעבור כמה ימים הבנתי שלא רק מזועזעת קשה אלה רוב האנשים ששמעו את המקרה

גם כאלה שלא הכירו ולא שמעו על דיאנה רז מעולם.

 

אז בתור אשה שמאמינה בהשגחה פרטית ובהשגחה כללית

ובזה שמקרים שמגיעים לתודעה ציבורית

ויש להם הד תקשורתי יש להם מטרה ללמד אותנו שיעורים ותובנות חשובות

הסתובבתי עם עצמי כמה ימים לסדר לי במחשבות את התובנות שעלו לי בעקבות הרצח הנורא הזה.

 

א.   האם זה יכול לקרות גם לי?

אני חושבת שמה שבעיקר גורם לטלטלה ולהלם אצל כל הנשים

זה הדיבור החוזר ונשנה שהיה בתקשורת

"הכתובת לא היתה על הקיר" "לא היו שום סימנים מקדימים" "הוא היה אבא ובעל מסור ואוהב".

האמירה הזו יצרה אצל הרבה נשים חרדה:

אולי גם בעלי, שהוא אדם טוב ורגיש ואכפתי יכול בוקר אחד לקום ולירות בי?

אולי יום אחד זה יכול לקרות גם לי?

ואם בעלי הוא טיפוס עצבני שמתעצבן, צועק, כועס יכול בוקר אחד לקום עם סכין ולדקור אותי?

אולי הדברים לא נוסחו בצורה כל כך ישירה

כי אפילו קשה לי להעלות את זה על הכתב אבל מה ששמעתי זה מה שעבר ב"באק אוף מיינד" לרבות מאיתנו.

אז האם באמת אדם שפוי ונרמלי,

שנמצא בזוגיות טובה ונורמלית יכול מויכוח סתמי לשלוף נשק ולרצוח?

אני טוענת חד משמעית לא.

אף אחד לא יודע מה היה בזוגיות שלהם. אבל אני לא מאמינה שהכל היה דבש ותותים.

כמו שדיאנה בעצמה אמרה באחד הסירטונים על מקרים של רצח: יש הרבה דברים שקורים בזוגיות לפני הרצח.

 

ב.   לקחת אנשי מקצוע בכל תחום שהוא בסדר גודל הטבעי שלהם.

בסגר האחרון אני מסתובבת עצבנית, מתוסכלת ונובחת על כל מי שמתקרב לרדיוס שלי.

אני מותשת ולא מקבלת את הבלאגן שיש לי בבית,

את זה שאין לי דקת שקט לעצמי ושאני לא מספיקה את הדברים שרציתי להספיק.

לאחרונה הצצתי בהרצאה שאני בעצמי העברתי בסגר הראשון

שעסקה באיך לקבל את המציאות ולהפסיק להתנגד למה שיש.

"זו אני דיברתי את כל הדברים החכמים האלה?" שאלתי את עצמי.

"עכשיו אני רחוקה שנות אור מכל הדברים האלה."

בסגר הראשון כשלימדתי את זה באמת חייתי והאמנתי במה שאני מלמדת.

אני מאמינה בזה עד עכשיו. אבל כרגע אני בעצמי לא מצליחה ליישם את מה שאני מלמדת.

זה לא הופך אותי לטובה פחות או מhקצועית פחות במה שאני עושה.

זה רק הופך אותי לאנושית יותר ובחמלה יותר כלפי עצמי וכלפי החולשות שלי.

הרבה מההלם במקרה הזה היה שדיאנה היתה בעצמה מנטורית ליצירת זוגיות בריאה ומאושרת.

"אז מה היא לא יישמה את הדברים שהיא בעצמה לימדה?"

אולי יישמה חלק. אולי יישמה חלק מהזמן חלק מהדברים.

זה לא הופך אותה לפחות טובה או פחות מקצועית. רק ליותר אנושית.

 

ג.    הדפוסים הישנים שלנו מלווים אותנו כל הזמן.

אחרי קרוב לעשור של טיפולים, אימונים ועבודה רצינית שעשיתי עם עצמי

כדי להשתחרר מדפוסי העבר אני בהחלט רואה שינוי.

ועדיין…. יש לא מעט טריגרים שמקפיצים לי את הפיוזים הישנים.

יש לי חברה שהכרתי בעבודה אחרי שהתגרשה מבעלה בגלל שצפה בסרטים לא.משהו..

אחרי הגירושים היא עשתה המון עבודה ותהליכים והבינה שיש לה פחד מלהרגיש דחויה,

לא רצויה ולא חשובה ובגלל זה כשהיא גילתה את היסטוריית הסרטים של בעלה

היא לא יכלה לשאת את זה והתגרשה.

"אבל היום, אחרי העבודה שעשיתי- לא הייתי מתגרשת בגלל כזה דבר" היא סיפרה לי.

התחתנה פעם שניה.

כעבור כמה שנים היא גילתה התכתבויות של בעלה בווצאפ

עם העובדות שלו במשרד שלטענתה היו מידי "פתוחות וחברותיות".

היא הגיבה כמו חיה פצועה. נאבקה, נלחמה.

ראיתי לאן כל זה מוביל וניסיתי לדבר אל ליבה שתרפה ממנו

ולא תתעסק בזה בכלל אבל הרגשתי שפשוט אין עם מי לדבר.

היא פעלה ממקום מאוד הישרדותי, לא הגיוני, לא שפוי.

לבסוף לא היתה ברירה וכל הקשר נורא מהר התדרדר לסכסוך גירושים מכוער.

בשלב מסויים המנהל במשרד החליט לפטר אותה,

ושוב העובדת המסורה והנחמדה שחוותה פעם נוספת חרדת נטישה

הפכה מאשה עדינה ונחמדה לאשה לוחמנית, תוקפנית,

שמאיימת ומאשימה כל הזמן.

ראיתי איך חרדת הנטישה שלה ממשיכה ללוות אותה גם אחרי ה-מ-ו-ן עבודה עצמית.

דיאנה רז דיברה מספר פעמים על זה שבעברה

היא היתה בקשר פוגעני והרסני בעבר, שהערך העצמי שלה שאף ל-0.

שהכבוד העצמי שלה כמו של סמרטוט רצפה ובעזרת התהליכים שעשתה-

היא שיקמה את עצמה ובהמשך גם את מערכות היחסים שלה.

אני מאמינה לה. לגמרי.

זה לא אומר שלא נשארו שרידים של ערך עצמי נמוך ושנאה עצמית גם בקשר הנוכחי.

בעבר עבדתי עם נשים מכורות לסמים.

הן כל הזמן אמרו שמי שמכורה,

גם  אם היא גמולה ולא נגעה בסמים כבר 30 שנה היא עדיין מכורה

ועדיין צריכה לעבוד ולתחזק את הניקיון שלה

ולא מגיעה שלב בו היא יכולה לומר

"זהו נגמלתי, יותר לא צריכה לטפל בעצמי, הדפוסים הישנים שגרמו להתמכרות כבר מאחוריי".

 

ד.   לא להשוות את הפנימיות שלי לחיצוניות של אחרים.

לא פעם אני שומעת מנשים "איך גיסתי שהיתה הרבה פחות צדיקה ממני

התחתנה עם אדם שהוא כל כך רגיש ואוהב ויש לה זוגיות הרבה יותר טובה משלי?"

כשרואים תמונות שבני זוג מעלים ברשתות החברתיות ממסעדות ובילויים

והכל נראה כזה יופי וטופי ומתחילים להשוות את זה לקשיים ולאתגרים

שנמצאים בזוגיות שלי זה כמו להשוות את הפנימיות שלי (אליה אני מודעת) לחיצוניות של אחרים.

 

ה.   אתה לעולם לא יודע עם מה אנשים מתמודדים ומה עובר על הבית שלהם פנימה.

אני זוכרת אשה שהיתה באחת מתוכניות הליווי שלי

שהתמודדה עם זוגיות מאוד מורכבת שכללה המון שקרים, הסתרות, מניפולציות, והסתה של הילדים נגד האמא.

הצעתי לה לפעול בכל מיני כיווונים כדי לבקש עזרה

אבל האשה חששה מאוד שמשהו ממה שעובר עליה יוודא להוריה.

אמא שלה גרה באותו הרחוב שבו היא גרה

במרחק של מספר בתים ממנה בלבד

והיא מאוד קשורה לאמא שלה והדעה של אמא שלה עליה חשובה לה מאוד.

"את לא מבינה, אני אחות לעוד 9 אחים ואחיות

ואנחנו מבין כל האחים והגיסים נחשבים ה"פאוור קאפל"-

הזוג המוצלח שאמא שלי תמיד מציינת אותנו בתור הזוג הכי מוצלח.

אם פתאום משהו ממה שעובר עלי יצא החוצה אמא שלי תשמע מזה ועכשיו היא ממש לא יודעת כלום".

זה היה ממש מדהים!

האמא, שגרה באותו הרחוב,

ונמצאת בקשר יום יומי כמעט עם הבת אין לה שום מושג עם מה היא מתמודדת ובטוחה שהזוגיות שלה דבש.

על אחת כמה וכמה ששכנים, חברים, וקרובי משפחה אחרים

אין להם מושג קלוש מה עובר על זוגות אחרים.

 

ו.  הטיפול צריך להיות פנימי.

אחרי הרצח היה דיבור על החמרת הענישה,

על נהלים להפקדת הנשק במקום העבודה

והקמת משרד ממשלתי מיוחד שיטפל בסוגיית האלימות כנגד נשים.

במקביל פורסם שהרוצח שוהה בתא מיוחד כיוון שיש חשש כבד שינסה לשים קץ לחייו.

ואני שואלת את עצמי- האם אדם שרוצה להתאבד

אחרי שהבין את מה שהוא עשה

החמרת הענישה זה מה שהיה מרתיע אותו?

האם משרד ממשלתי כזה או אחר יכול לעשות עבודה במקומם של הגברים שמתמודדים עם התקפי זעם, אלימות?

לצערי הרב כל הנושא הטיפולי עבור גברים בכלל עדיין לוקה מאוד בחסר וגברים נרתעים מלטפל בעצמם.

 

ז. לשחרר את התפיסה של איך נראה גבר אלים.

כשאני מדמיינת גבר אלים אני מדמיינת אדם חסר רגישות, חסר אכפתיות כלפי משפחתו, גס רוח, בוטה, תוקפני.

הכי לא הבעל של דיאנה רז ז"ל.

הצצתי בדף שלו ובעיקר מה שרואים שם- "אין על המרק של אשתי בחורף",

"גאה בשליחות של אשתי" "אין על הלב של אשתי" אשתי אשתי אשתי ואשתי.

מהדף נשמע כמו אדם שאין לו חיים משל עצמו מלבד ההערצה והאובססיה כלפי אשתו.

גם ממה שמספרים החברים והמשפחה שומעים בעיקר שהוא העריץ אותה ואת ההצלחה שלה,

אבל הוא עצמו היה נטול שאיפות, חלומות ואמביציות.

רוב חייו עבד כמאבטח או היה "בין עבודות".

אדם אובססיבי שאין לו חיים משל עצמו עלול להיראות מהצד כ"אוהב ותומך"

אבל במבט יותר מעמיק הוא אדם חולני שרק רוצה לקחת מבן הזוג שלו את האישור וההצדקה לקיומו.

 ח. לא להתבייש לפנות לעזרה.

מספר פעמים פנו אלי נשים עם קשיים שונים. 

הפניתי אותן לקבוצות לעזרה עצמית שחשבתי שיכולים מאוד לעזור להן.

"אבל אני אשה מאוד מפורסמת ומוכרת בתחומי, אני לא יכולה להגיע לקבוצה כזו שיכירו אותי"

האגו. אוי האגו. כמה אנשים הוא הרג. 

לא לחינם חז"ל אומרים שהכבוד מוציא את האדם מן העולם.

אני לא יודעת האם דיאנה פנתה לעזרה, 

אבל כן יודעת שהרבה מטפלות זוגיות לא מתגרשות מחשש ה"מה יגידו" 

גם כשהן יודעות שהזוגיות הזו לא טובה עבורן.

מנחות הורים לא פונות לעזרה עם הילדים, 

רבנים שמתמודדים עם התפרצויות זעם לא פונים לעזרה

כי קשה להם להגיע לקבוצה של גברים עם בעיות זעם

ולראות תלמידים שלהם שהתקדמו יותר מהם בתחום (מכירה מישהו ספציפי שנמנע בדיוק מהסיבה הזו)

המקרה הנ"ל לימד אותי עד כמה חשוב לשמור על ענווה וראש פתוח לקבל

גם אם אני אשת מקצוע מכובדת ומוערכת. 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן