איך לדבר עם הילדים על מה שקרה?

מנעול

המשכיל בעת ההיא ידום.
אני בכלל לא רוצה להכנס לסוגיה של "כן עשה או לא עשה".
אתמול הוצפתי בהרבה מיילים והודעות מנשים כאובות, מבוהלות והמומות.
רק רוצה לחזק ולשתף מהמחשבות שלי איך נכון להתמודד עם המצב הזה שהוא בהחלט מציף ומסעיר את רובנו כל אחד בנקודה שלו.

1.להתעסק פנימה ולא החוצה.
שומעת בלי סוף דיונים וניסיון להגיע להכרעה האם ומה נכון בהאשמות שהיו.
המון המון רכילות שאנשים דנים בה בלי סוף.
"מה זה אומר שהבי"ד פירסם את המכתב הזה?" "האם זה היה נכון שהבית דין ההוא פירסם את הדברים האלו?" "האם ההקלטות נכונות או מזוייפות?" ועוד.
אני מאמינה שכל ההתעסקות בהאם היה ומה בדיוק היה באה לענות רק על צורך אחד: הצורך בביטחון.
אשליית שליטה.
כביכול אם נדע מה בדיוק קרה נוכל להסביר לעצמנו למה לנו ולקרובים אלינו זה לא יקרה וזה מה שירגיע אותנו.
נוכל להסביר לעצנונו שזה קרה לו בגלל שהוא היה מדי שמרן/ ליברלי/ מפורסם/ עשיר/ או שזה בכלל הכל עלילת שווא ולא קרה כלום מכל ההאשמות
ולכן נוכל לנשום לרווחה ולדעת שגם לנו זה לא יקרה וגם אנחנו מוגנים
אבל האמת היא כבר אמרו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" בדיוק בשביל למנוע מאיתנו את אנחת הרווחה הזו.
לכן ההמלצה שלי היא במקום להתעסק ברכילות לבדוק עם עצמי- ממה בדיוק אני מפחדת? איך זה ירגיע אותי לדעת מה בדיוק קרה או לא קרה?

2. קבלה קבלה קבלה.
אז כמו תמיד שאני כותבת שצריך לקבל את המצב, לקבל את המציאות ואת האנשים בחיים שלנו
אני ממשיכה לכתוב על זה גם כאן.
כל רגש שעולה- פחד, חרדה, הלם, כעס, כאב, חוסר אונים, חולשה
פשוט לקבל את הרגשות שלנו ולא לנסות להיעלם או להיאבק בהם.
באופן טבעי כשאנחנו חווים רגש לא נעים אנחנו מנסים להעלים אותו- אבל מאבק עם רגשות
עם כל סוג של רגש- דווקא מעצים אותו.
אבל כשנותנים מקום לרגשות שלנו ואומרים לעצמנו "זה בסדר להרגיש ככה"
הרגשות נהיים כמו גלים- פשוט באים והולכים.

3. לעבד עם עצמי איפה הסיפור פוגש אותי לפני שאני מדברת על זה עם הילדים שלי.
כמו שתמיד אני כותבת – הילדים לא מקשיבים כל כך למילים שלנו הם הרבה יותר מקשיבים להלך החשיבה שלנו
למצב הרגשי שלנו, לתדר ולגישה שלנו. מגיל מאוד צעיר יש לילדים שלנו את היכולת למפות את המיינד שלנו
לזהות אם אנחנו בסערת רגשות או שלווים,
המומים, מרוסקים או לא לוקחים דברים באופן אישי.
אם אמא מסויימת נמצאת בדרמה רגשית גם אם היא תצעק 100 פעמים בקול חזק "תבואו לדבר איתי על כל מה שאתם מרגישים"
הילדים ירגישו את הדרמה שלה ולא ירצו להכביד עליה.
לכן לפני שמסבירים משהו לילדים הכי חשוב זה לעשות עבודה בינינו לבין עצמנו.
הרבה נשים כתבו לי על הטלטלה שהן חוו כששמעו על האירוע.
אבל כשאני שואלת את האשה: "מה מטלטל אותך? ממה את נסערת?" מסתבר שכל אשה מטלטל אותה משהו אחר.
אחת קשה לה עם הפחד שיכולים לפגוע בה או בילדים שלה, השניה קשה לה להכיל את זה שבבן אדם אחד יש גם דברים טובים מאוד וגם דברים רעים
ולרוב הנשים קשה האובדן של האמון בבני אדם.
אז כמו שכתבתי כבר בפוסט הקודם שעסק בנושא  (אם לא קראת אותו את מוזמנת לקרא אותו כאן)

האובדן של האמון הוא תוצאה של דבר אחד: הרצון שלנו להיתלות בבני"א.

להרגיש שיש מישהו מוחשי שאפשר להישען עליו. מעין פסל זהב שלא מצריך מאיתנו להישען על אלוקים.
באופן אישי- אני מאמינה שאם ההשגחה העליונה גלגלה את הסיפור הזה לעיני כל כך הרבה אנשים
וגרמה להם משבר בנקודת האמון – אולי זה השיעור שצריך להילמד מכאן: אמון יש רק בה'
"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה"

4. לדבר עם הילדים בפשטות ובלי דרמות.
כמו בכל תחום- הכי טוב שהילדים ישמעו מאיתנו ויקבלו תיווך מאיתנו לפני שהם נחשפים למידע מחברים.
אז כמו בכל תחום כשאנחנו מדברים על משהו בפשטות בלי פרשנויות ובלי תוספות: "כן אשם, כן היו הוכחות, לא היו הוכחות" וכו.
כדאי להגיד לילדים כל אחד בהתאם לגיל שלו: שהתפרסמו תלונות על כך שהוא נהג בחוסר צניעות, נגע בילדים/נשים בניגוד לרצונם,
עשה מעשים לא ראויים. ואחרי שהדברים יתפרסמו- הוא ירה בעצמו/הרג את עצמו.
הכי חשוב כאן זה להתעניין איך הילדים מרגישים במצב הזה.
האם הם מרגישים נבוכים, מבולבלים, כועסים, מפוחדים או אדישים- והכי חשוב זה לנרמל כל רגש שעולה.
"זה בסדר שזה לא נוגע בך ולא אכפת לך ממה שקרה" "זה נורמלי שאתה כועס ומפוחד" וכו.
למשל אני הופתעתי שהילדים שלי בכלל לא לקחו את הסיפור קשה.

5. ללמוד לקחת אחריות רק על עצמנו ולאפשר לאנשים אחרים את הבחירות שלהם.
לא פעם אנחנו חוששות לעשות את מה שנכון לנו, להיות נאמנות לעצמנו, לפעול למען הגבולות שלנו
כי אנחנו לוקחות אחריות על הרגשות ו/או על הבחירות של הצד השני: "אולי הוא יפגע?" "אולי זה יגרום לו ל…"
אני זוכרת שפעם יצאתי עם חברה לקניות תקופה קצרה אחרי שהיא נפרדה מבעלה שהיו לו התנהגויות קשות ומתעללות כלפיה.
באמצע הקניות היא קיבלה טלפון ממיון בבי"ח מסויים שבעלה ניסה להתאבד ושתבוא דחוף לבית חולים.
היא נשארה רגועה ושלווה והמשיכה בקניות. לא שלא כאב לה על בעלה אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לקחת אחריות על הבחירות שלו.
האם מישהו היה אומר לאשה שצריכה להישאר בזוגיות מתעללת כי בעלה מאיים להתאבד? או כי אמא שלו תהיה עצובה שהוא התאבד?

מקרה דומה קרה לי לפני כמה ימים שהתקשרה אלי אשה שבעקבות מה שהבן שלה סיפר לה
עלה לה חשד שהרבה בחיידר פוגע בו.
היא התלבטה מה לעשות: הרי אם תפנה לטפל בבן שלה – מיד יהיה חובת דיווח והרבה יעצר (במידה והדברים יתבררו כנכונים כמובן)
ואם היא תתלונן בהנהלה – הוא יפוטר והדבר יתפרסם. "לא כואב לי עליו" היא אמרה לי "כואב לי על אשתו ועל המשפחה שלו"
אני ממש מבינה אותה.
ועדיין זה לא נכון להתנהל מתוך ניסיון לחשב ולנהל את כל ההשלכות של המעשים שלי על כל האנשים בעולם.
בן אדם צריך לעשות את מה שנכון לו ולסמוך על ה' שהוא מנהל את ההשלכות עבור שאר בנ"א שמעורבים בסיטואציה.
פעם שמעתי הסבר על הברכה "ברוך דיין האמת" שמאד תפס אותי:
שכששופט גוזר על אדם מסויים מאסר עולם הוא לא משכלל את זה שהוא משאיר את אשתו של העבריין אלמנה ואת ילדיו יתומים
אלה הוא גוזר לפי חומרת העבירה ושאר שיקולים משפטיים.
הקב"ה לעומת זאת- מנהל את הדברים בצורה כזו שאם עבריין מסויים ביצע עונש ונגזר עליו מאסר עולם
הוא לוקח בחשבון גם את אשתו, וילדיו וכל מי שנוגע איך שהוא בדבר ולפני שנגזר משהו על האדם הוא לוקח בחשבון שכל מי שזה יפגע בו,
אכן צריך לעבור את הצער והכאב הזה.
זה לא אומר בשום אופן שאנחנו צריכים להיות לא רגישים, לא זהירים ולא אכפתיים.
זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות נאמנים לעצמנו ולא לפחד לעשות את מה שנכון עבורנו לעשות
גם אם זה אומר שיהיו אנשים שהגבולות שלנו יהיו קשים להם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן